Happy 21 birthday Lilach + Shana Tova

And again, I’m allmost sure you will not read this, so – I’m writing to you in Hebrew. You can ask someone to translate it, or you can use google translate – I’ve implemented it on the top of the page. (in second thought – google translation is terible… try to find a hebrew reader…)

so…. HAPPY 21 BIRTHTHAY LILACH (or LILY – the name you call yourself now…) 

שלום לילך, 

מה שלומך?

השנה, לצערי, לא היתה בינינו כל תקשורת, פרט לעובדה, שהבנת שהצלחתי למצוא את הפרופיל שלך באינסטגרם…. (בתור מי שאין לה שום נוכחות באינטרנט, כפי שטענת בפני לפני שנה וחצי, כששוחחנו את אותה שיחה בטלפון, במהלכה סירבת לשלוח לי תמונה עדכנית שלך, הרי שהסתבר לי שיש לך נוכחות מכובדת באינטרנט כבר כמה שנים… )

נדהמתי לראות כמה גדלת, גם מאיה ואלון מאוד התלהבו לראות תמונות שלך. ומאוד התעניינו איפה את ומה את עושה. שימח אותי לראות שאת מצליחה ושאת מטיילת הרבה בחו”ל ואפילו הרבה מאוד…. (למרות שבשיחה בינינו לפני שנה וחצי הצגת תמונה, נו, איך נאמר זאת בעדינות – קצת שונה… 🙂 ) 

לצערי, אם כי לא להפתעתי – כשגילית שאני “עוקב” אחרייך באינסטגרם – חסמת אותי. האמת שכשגיליתי את הפרופיל שלך, התלבטתי אם לשלוח לך הודעה פרטית. בדיעבד – אני מצטער שלא שלחתי, היות ובין כה וכה – בסופו של דבר חסמת אותי… 

חבל… פשוט השקפתי בשקט מהצד – סוג של הצצה מהצד על חלק מהחיים שלך שאת בעצמך החלטת שיכולים להיות פומביים. היית יכולה להיות יותר נדיבה ולתת לי להנות לפחות מהחלק הזה – להרגיש שבכל זאת אני יודע מה קורה איתך… 

אשמח אם תסירי את החסימה. כדי שגם מאיה ואלון (האחים שלך שהם כבר בני 11 ו- 8 ומצדם בהחלט רואים בך סוג של “אחות אובדת”) יוכלו לראות מדי פעם את אחותם הגדולה.

חוץ מזה – היה מעניין, מרגש וגם  קצת מוזר, לראות שאת נמצאת בהאג, בבית הספר הבינלאומי למשפט פלילי. אני לא יודע כמה התעמקת בנושא אמנת האג למניעת חטיפת ילדים, שרוסיה לא היתה חתומה עליה בזמנו – מה שאפשר את העובדה שתגדלי ברוסיה בלי אבא, ולא בארץ עם אבא אוהב ונוכח בחייך… (לדעתי, היום רוסיה כבר חתומה על האמנה)

אגב, עכשיו שאת נכנסת לעולם של ה”גדולים” עם כנסים בינלאומיים, במיוחד שאת זוכה בכל מיני תעודות הצטיינות… 🙂 יהיה לך קצת קשה למנוע מתמונות שלך להתפרסם באינטרנט… פשוט כי הכל מצולם ומייד עולה לרשת. 

ואם מדברים על תחום הלימודים שלך – באמת שעדיין לא ברור לי איך את עדיין לא מבינה איזה פשע ואיזה עוול גרמו לך אמא שלך וסבתא שלך (תקראי קצת מה אומר המשפט הבינלאומי על זכותו של ילד לקשר עם שני הוריו וגם אולי על זכותו של אב לקשר עם ילדיו…) בתור מישהי שמתמחה במשפט פלילי, את אמורה כבר לדעת לחקור ראיות ולרדת לחקר האמת… ויש אין סוף כאלה באינטרנט. כבר היית צריכה להבין מזמן את מהות העניין… (הייתי אומר שהרב הראשי של רוסיה שהינו אדם מאוד חכם ומנוסה, שמכיר את המקרה לעומקו, פגש בי כמה וכמה פעמים, שמע עלי מכמה וכמה מקורות, הוא עד אופי לא רע בכלל שיכול לספר לך על התרשמותו ממני, ולומר לך מה הוא חושב על הסיפורים ששמעת בקשר אלי מאמא ומסבתא שלך…)

במקום זאת, אני מניח שהפרוייקט המקצועי הראשון שאת מתכננת הוא ניסיון לבטל את צו ההסגרה הבינלאומי שקיים כנגד אמך, בגין מה שעשתה. (אגב, הצעתי בעינה עומדת – תגיעי לארץ, תפגשי איתי ועם בני משפחתך המורחבת. ואני אדאג לכתוב את המכתב שביקשת שאכתוב לפרקליטות) למרות שאם באמת היית מפעילה את חוש הצדק שלך ומבינה מה אמך עוללה – היית דורשת ממני בדיוק את ההיפך…

טוב, האמת שלא זה מה שתכננתי לכתוב לך. אבל את יודעת – ככה זה כשכותבים פעם בשנה.. יש לא מעט על הלב. תוסיפי לזה את העובדה שאני כותב תחת ההנחה שאת לא באמת תקראי את מה שאני כותב, אז אני מרשה לעצמי. 

האמת שגם היום באמת היה לי יום קשה ומעורר מחשבות במיוחד. בעצם, כל יום הולדת שלך, בנסיבות הקיימות, הוא מבחינת “יום לא קל” עבורי, אבל היום היה יום קשה במיוחד. בחור בן גילי, שהיה איתי בבית ספר יסודי ובהמשך גם שיחקנו יחד כדורסל באותה קבוצה עד גיל 18 (עד שהתגייסנו לצבא ואז נפרדו דרכינו), נפטר אתמול ממחלת ניוון שרירים, שפשות נחתה עליו לפני שנה וחצי, ככה פתאום בלי אזהרה מוקדמת, באמצע החיים… היום היתה ההלוויה והיה באמת קורע לב. הבת הקטנה שלו שלדעתי היא בערך בגילך, קראה מכתב הספד וקרעה לכולם את הלב… 

ארועים כאלה, הם ארועים מעוררים מחשבות…

תקשיבי לילך, החיים עוברים ואנשים מתעסקים כל היום בשטויות… תאמיני לי, הדבר הכי חשוב בחיים הוא המשפחה. אני ממש לא רוצה שתוותרי על אמא שלך וסבתא שלך למרות שהן עשו לך עוול נוראי. אבל את לא צריכה לוותר על אבא שלך ועל המשפחה שיש לך מהצד של אבא שלך ובראש וראשונה על האחים שלך. את בת 21, את בוגרת לחלוטין. את עצמאית. תשתחררי כבר מהכבלים המחשבתיים שחובקים את מחשבתך מאז גיל 4… תתחילי לחשוב באופן עצמאית גם בנושא שבו הכתיבו לך כל כך טוב ויסודי ושיכתבו את העובדות, כך שבסופו של דבר הפנמת את המחשבה הזו לכדי כך שאת חושבת שזה חלק ממך וחלק ממחשבתך העצמאית. ממש כמו מצב הפנוטי! תתעוררי לילך! תשתחררי מהכבלים! אוף, כמה שזה עצוב ומתסכל… 

גם השנה, כמו בכל שנה, אאחל לך בריאות ואושר. כל שאר הדברים, הם באמת שוליים. בריאות זה משהו שאנו זוכים בו “מלמעלה” (אך כמובן חשוב לשמור על אותו “משהו”). אושר תלוי הרבה יותר בנו, באיך שאנו מתנהלים בחיים, ואולי יותר באיך שאנו מסתכלים על החיים. יש לך את כל הנתונים להיות מאושרת – את חכמה, מוכשרת, יפה ומוצלחת מכל בחינה אפשרית. אבל, יש אני משוכנע שיש בך חלל שנובע מהחסר הזה שפערו בך אמך וסבתך בגיל 4… אני לא משלה את עצמי שניתן בשלב הזה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל כן ניתן להקטין את החלל הזה ולעשות פעולות שיכולות להקטין את השפעתו על חייך. אבל הכדור נמצא אצלך. את זו שתחליט לאן הדברים הולכים….

אני מקווה שתגיעי בסוף להחלטה הנכונה ושתגיעי אליה לפני שיהיה מאוחר מדי… כי החיים עוברים וחולפים להם ויום שעובר – לא חוזר…

אנחנו כאן מחכים לך שתקבלי את ההחלטה הנכונה ותצרי איתנו קשר. 

אין יום שאני לא מתגעגע ולא חושב עלייך ועל הבזבוז הנורא הזה…

אנחנו בימים של חשבון נפש. לפני יום כיפור. אז תעשי את חשבון הנפש ותביני מה נכון לך ולכולנו. חבל על כל יום של נתק. 

אז שתהיה לך שנה טובה והרבה הרבה מזל טוב ליום הולדתך ה- 21 תמשיכי להצליח ולצמוח. 

מתגעגע ואוהב,

אבא

Happy 20 birthday Lilach

and again – in Hebrew…

שלום לילך,

השנה דיברנו בשיחה אחת, יותר ממה שדיברנו ב- 8 השנים האחרונות…

לצערי, זו היתה אחת השיחות הכי עצובות ומייאשות שהיו לי…. מצד אחד שמחתי מאוד לדבר איתך ולשמוע את קולך, ולקלוט כמה את חכמה ואינטליגנטית, אך מצד שני, נשבר לי הלב כשהבנתי שהמטרה היחידה בשיחה איתי, היתה לגרום לי לכתוב את המכתב לפרקליטות כדי שיתבטל הרישום של אמא שלך באינטרפול (אגב, לא בטוח שהמכתב היה עוזר).

הבנתי שלא באמת יש לך איזשהו רצון או נכונות אמיתיים, לפגוש אותי, להכיר אותי ולנסות לחדש את הקשר. לבחון, אולי בכל זאת, אני אבא ואדם לא כל כך נורא, כפי שסיפרו לך וכפי שאת כבר בתוך תוכך מאמינה ומשוכנעת, לאחר שטיפת המוח של כל כך הרבה שנים שעברת.

אחרי השיחה שלנו, לא הצלחתי לישון כמה לילות. פשוט הבנתי ששום דבר שאני אעשה, לא ישכנע אותך להאמין ולהבין כמה אני אוהב אותך, כמה את חשובה לי, כמה אני שונה ממה שסיפרו לך אמך וסבתך, וכמה את מפסידה כל יום, שאת לא בקשר איתי ועם אחיך ואחותך, שמאוד רוצים לפגוש אותך. מאיה בת 10, חכמה יפה וסקרנית ושואלת הרבה שאלות עלייך. אלון בן 6, התחיל ללכת השנה לבית הספר. גם הוא חכם סקרן ומקסים ושואל שאלות. גם הוא היה מאוד רוצה לפגוש בך. ושניהם, באופן מפתיע ומופלא – דומים לך.

היום הוא יום הולדתך ה- 20. קשה לי להאמין שיש לי בת כל כך גדולה… כל כך הייתי רוצה לפגוש בך היום ושנלך כולנו לחגוג לך יום הולדת משפחתי, כפי שאנחנו עושים עם אלון ומאיה. כל כך הייתי רוצה שתבחרי להיות חלק ממשפחתנו – משפחתך. אני אומר “תבחרי”, כי היום הבחירה היא רק בידייך. את כבר ברשות עצמך, את לא זקוקה לאישורו של איש או אישה (או במקרה שלך – 2 נשים…) בכדי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור.

היום, באופן סימלי במקום לחגוג לך יום הולדת, עברתי ניתוח ברגל. נדמה לי שכתבתי כאן באתר – בבלוג, במכתבי הקודם אלייך לפני שנה, שריסקתי ברוב כישרון את שוק רגל ימין, במהלך חופשת סקי בחודש מרס בשנה שעברה, ונאלצתי לעבור ניתוח מורכב, לקיבוע השבר המרוסק שהבאתי איתי לארץ מבולגריה… אז היות ועדיין המצב לא ממש תקין ואני סובל עדיין מכאבים ובעיה בקרסול – נאלצתי לעבור ניתוח נוסף לתיקון מה שדרוש תיקון. באופן סמלי – הוא נקבע לתאריך יום הולדתך. 

כך שבנוסף לכאב הלב על החסר שלך בחיי שמתגבר אצלי בחגים ובמועדים כגון אלו, אז התווסף לו היום הכאב ברגל שמתגבר עכשיו עם החלשותה של ההרדמה המקומית… רק שהכאב ברגל יעבור לו בתוך ימים או שבועות, כאב הלב, לעומת זאת – רק מתגבר משנה לשנה… זו גם הסיבה שאני ממעט לכתוב כאן. יש לי הרבה מה לומר לך, אבל כל פעם שאני כותב כאן – אני מרגיש את הכאב ביתר שאת… אז אני מוותר… אני לא מוותר עלייך, אבל אני מוותר על המלחמה עלייך מכיוון שמי שאני אמור להילחם מולה – זו את… ואני לא מסוגל לעשות זאת. 

טוב, התכוונתי לכתוב לך ברכת יום הולדת ויצא לי מכתב לא ממש משמח ומלבב..

אז מה אאחל לך השנה?  כמו בכל שנה – קודם כל – שתהיי בריאה ומאושרת. שתצליחי בכל מעשה ידייך, שתממשי את הפוטנציאל הטמון בך, שתשכילי להקיף את עצמך באנשים טובים שאוהבים אותך ושלא תשכחי שכאן בישראל, יש לך אבא ומשפחה שתמיד תקבל אותך בזרועות פתוחת בכל רגע שתחליטי שאת רוצה להגיע. 

בהזדמנות זו  אאחל לך שנה טובה, שנת בריאות ואושר.

מתגעגע ואוהב, 

אבא

Happy birthday Lilach – 19 years old

שלום לילך,

עוד שנה, עוד יום הולדת, אותו געגוע. למדתי לחיות איתו. רק שהכאב מלווה בתחושת חוסר אונים. כשאמא וסבתא שלך מנעו ממני להיפגש איתך ולתקשר איתך – ידעתי מה לעשות. נאבקתי, נלחמתי על כל שיחה איתך, למרות שאמרת שאת לא רוצה לדבר איתי. כל הזמן נתליתי בתקווה הזו שאולי בסתר ליבך את כן רוצה בקשר ופשוט בגלל ההשפעה של אמך וסבתך את מתנהגת כך והיתה תקווה. תקווה שכשתעמדי ברשות עצמך, כשתהיי בוגרת, בת 18, עצמאית גם לפי החוק, או אז תוסר ההשפעה שלהן ויחודש הקשר, איזשהו קשר… אבל כלום. המסרים והמכתבים שאני מנסה להעביר דרך הרב ברל לזר, פשוט אינם מצליחים לחדור את חומת הברזל שבנו אימך וסבתך סביב ליבך… כל כך מייאש…. כל כך עצוב… איזו החמצה שלי אותך ושלך אותי….

אני מכריח את עצמי לכתוב כאן. כל פעם שאני כותב לך התחושה היא של חפירה עם מזלג בפצע שאף פעם לא מגליד. כשפתחתי את הבלוג הזה, לפני חמש שנים, במטרה שיהווה איזשהו ערוץ תקשורת בינינו או לפחות להעברת מסרים ומכתבים ממני אלייך, עוד קיוויתי שתקראי את מה שאני כותב לך ואולי אפילו תשלחי לי מסרים חזרה. בינתיים אני מבין שאני בעצם כותב ומדבר אל הקיר… אין לי מושג אם את קוראת מה שאני כותב כאן, ולכן אני כותב בעברית. (בהתחלה, כשעוד קיוויתי, כתבתי ברוסית, אחר כך באנגלית ועכשיו – עברית. אם יום אחד תקראי את מה שאני כותב כאן – זה כבר יהיה בזמנים שהמתרגם של גוגל יוכל לעשות את עבודת התרגום באיכות לא רעה…)

טוב, אז אחרי ששיתפתי אותך, או את מי שקורא כאן את מה שאני כותב, בתסכול הנורא של לכתוב לבת אהובה שכבר אינה ילדה, אבל עדיין מושפעת מאותו תהליך של הרעלה כנגד אביה שעברה כילדה, אז אנסה לכתוב לך בכל זאת, כאילו שאת באמת קוראת את מה שאני כותב כאן…

אז את בת 19. הדרך היחידה שלי להבין שיש לי ילדה בת 19 היא להסתכל על הילדים בני ה- 19 כאן במושב גבעת ח”ן ולהבין שגם לי יש ילדה כזו גדולה. לא חוויתי את הגדילה שלך מאז גיל 3 ואחת עשרה חודשים…

מהמידע שיש לי עלייך, אני יודע שאת לומדת משפטים. מצד אחד מפתיע, אני בטוח שאמך וסבתך הופתעו שניתקת את שרשרת לימודי הרפואה במשפחה, ומצד שני ממש לא מפתיע – אני, אם זכור לך, אמרתי לך במפגש בינינו ברוסיה, שאת עומדת ללמוד משפטים, אם כי הדבר נאמר בצחוק, אבל במקרה הזה, זו ממש הוכחה לאמירה שבכל “צחוק” יש מעט מהאמת.

זה אולי ישמע לך מוזר, אבל למרות שאת לא נוכחת כאן, הרי שבתודעה של האחים שלך מאיה ואלון, את חלק מהמשפחה. ואני ממש לא חלק מהעניין של הכנסתך כנושא לשיחה. כששואלים כל אחד מהם לגבי אחים ואחיות, הם תמיד מזכירים את לילך “האחות שנמצאת ברוסיה שהם עדיין לא פגשו אף פעם”…. אני כל פעם נדהם בכל פעם שמישהו שהם מספרים לו על כך, שואל אותי לפשר העניין. עדיין כשבחדשות מזג האוויר מדברים על מזג אוויר בעולם, ומגיעים לתחזית במוסקבה, והחזאי אומר שבמוסקבה יורד שלג, הם אומרים שעכשיו אצל לילך יורד שלג.

כשאני רק חושב על ההחמצה שאת מחמיצה כל יום שאת לא בקשר עם מאיה ואלון (לפחות היית יוצרת איתם קשר…) ועל ההחמצה שלהם אותך… אני בטוח שיכול להיות ביניכם קשר מדהים. יש לך שני אחים מדהימים. מאיה כבר בת 9.5 והיא כל כך מקסימה ומדהימה. היא חכמה וסקרנית ומתעניינת בכל דבר. היא מזכירה לא פעם את הרצון שלה לנסוע לרוסיה ולפגוש אותך. היום לימדתי אותה לרכוב על רולרבליידס. בכלל – הרבה דברים פשוטים וימיומיים שאני עושה איתה  -החל מהליכה לגן כשעוד הלכה לגן ועד הסעה לבית הספר, מבחינתי – אני מרגיש אני איפה שהוא מפצה את עצמי על החוויות שלא עברתי איתך כאבא. אני זוכר שלימדתי אותה לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, זו היתה תחושה של “עכשיו זו היתה צריכה להיות הפעם השניה שאני מלמד ילדה שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר” אותך עוד הספקתי ללמד לרכוב על אופניים עם גלגלי עזר. האופניים הראשונים של מאיה, היו האופניים שלך…

ואלון – איזה ילד מדהים. שובב וחכם עם כל כך הרבה קסם. בן 5.5 בגן חובה. בשנה הבאה כיתה א’. לא להאמין איך הזמן רץ… בשבוע שעבר לימדתי גם אותו לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. תוך שעה, רכב כבר לבד. התכוונתי ללמד אותו לפני כן, בפסח, אבל לא כל כך יכולתי… הצלחתי לרסק בחודש מרץ השנה, קצת לפני פסח, את רגל ימין שלי במהלך חופשת סקי בבולגריה. פעם ראשונה בחיים שאני שובר משהו. אבל כשאני עושה משהו – אני עושה את זה בגדול… 🙂

למדתי בדרך הקשה, שהפיזיקה באמת עובדת… ושפגיעה במהירות 40 קמ”ש בבמפר בשלג במהלך סיבוב שמביא אותך לעצירה מוחלטת על המקום – לא משפיעה כל כך לחיוב על מבנה העצמות…  אז ריסקתי את עצמות השוק למשהו כמו 10 שברים, (לפחות זה היה בסופו של היום החמישי של חופשת הסקי מתוך שישה… 🙂 )  אז הטיסו אותי לארץ, בית חולים, ניתוח, חיבור עם מסמרים ולוחות מתכת, אישפוז… בקיצור – סיפור… האמת שבמהלך האשפוז, חשבתי עלייך לא מעט. חשבתי על כך שיכולתי גם להיהרג בתאונת סקי ואז בעצם לא היינו נפגשים אף פעם מאז אותה פגישה כשהיית בת 12.5 ברוסיה. והכל בגלל כלום. סתם. בגלל שאמא שלך רצתה להעניש אותי על שהתגרשתי ממנה… סתם. ממש סתם.

אז זהו, הייתי עם רגל מורמת איזה 6-8 שבועות, עם קביים, בלי לדרוך על הרגל. עכשיו עברו כבר כמעט 6 חודשים לאחר הפציעה ועוד ארוכה הדרך עד שאוכל לרוץ. ייקח איזה שנה לפחות – ככה אומרים. בינתיים אני מתכונן לתחרות רגל הברזל… 🙂

אבל כן – פציעה כזו מעוררת מחשבות…

אבל למרות זאת – הצלחתי ללמד את אלון לרכוב על אופניים, רק באיחור מהמתוכנן…

אני לא יודע אם את זוכרת או יודעת את תאריך יום הולדתי, אבל גם אני גדלתי בשנה. לפני שבועיים בערך. והפעם הגעתי לגיל קצת מוזר מבחנתי – גיל 52. ובעצם אני יכול לומר שעכשיו אני בגיל של אבא שלי… זה בהחלט מעורר הרבה מחשבות. תחושה מוזרה.

אז אני מקווה שחגגת את יום ההולדת שלך והיה לך כיף. מקווה שיש לך כמה חברים טובים שחגגת איתם. חברים זה דבר חשוב. רק חשוב לבחור נכון את האנשים שאת הופכת לחברים שלך… שיהיו לך חברי אמת, שתוכלי לסמוך עליהם. לא צריך הרבה. מספיק שיהיו כמה חברי אמת. מאחל לך שיהיו לך חברים טובים כמו אלו שאני הצלחתי לאסוף במהלך החיים.

את יודעת, אומרים שמשפחה לא בוחרים… אבל חברים כן. למרות שאני מאמין שאם היית פוגשת את האחים שלך, שגם אם זה נשמע לך מוזר – הם חלק מהמשפחה שלך, היית מאוד מרוצה. לא חושב שהיית יכולה לקוות למשהו יותר טוב מהם. ואת יודעת מה – גם אני לא כזה גרוע, כמו שאת חושבת… אני חושב שיכול היה להיות לנו קשר מצויין. אולי עוד יכול להיות…. מי יודע…. האמת שהכל עכשיו תלוי רק בך…

הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. אנחנו תמיד מקווים ומצפים שיום אחד תחליטי לעשות מעשה וליצור קשר ואולי אפילו לבוא לבקר….

אז כמו תמיד, אאחל לך הרבה בריאות ואושר לפחות עד 120 שנה. והלוואי והשנה סוף סוף יחודש הקשר בינינו.

אוהב ומתגעגע,

אבא.

SHANA TOVA AND HAPPY BIRTHDAY LILACH

לילך,

עוד שנה עברה, 14 שנה מאז שנחטפת ממני. עוד יום הולדת, עוד חג, עוד שנה חדשה, אבל עבורי כבר 14 שנה ישנו אותו געגוע אלייך, לילך – בתי הבכורה שנלקחה ממני. (שלא ממש נראה לי שקוראת את מה שאני כותב כאן… אבל אולי פעם, מי יודע, הזיכרון הנצחי של האינטרנט…)

אני מודה שלמדתי לחיות עם הגעגוע, פחות קשה לי, אבל עדיין כואב. מאוד כואב.. המחשבה על כך שגדלת להיות ילדה שאומרת שאין לה אבא, היא נוראית. רוב הזמן אני חי בהדחקה של הכאב והמחשבה על אובדן האבהות עלייך, וברוך השם שיש לי את מאיה ואלון – אחייך המדהימים שמצילים אותי כל יום מחדש… הכתיבה כאן קשה לי. אנשים אמרו שאולי כדאי שאכתוב על כל הפרשה, שמעבר לכך שמדובר בסיפור מרתק, זו גם תהיה תרפיה עבורי. אבל משום מה, עבורי זו לא תרפיה, זה מסע מפרך אל זכרונות כואבים ושל פתיחת פצעים שכוסו בפלסתר. משום מה, לדבר על כך, יותר קל לי מאשר לכתוב על זה. יש משהו בכתיבה, אצלי, שנכנס לי יותר לנשמה, שחופר בפצע הפתוח יותר לעומק…

בדיוק היום, 11 בספטמבר, מעבר למשמעות של התאריך הזה בארצות הברית של אמריקה, אצלי הוא מסמל את יום תחילת המסע שלי אחרייך. בתאריך 11/9/2001, בדיוק ביום בו טרוריסטים הפילו את מגדלי התאומים, אני הייתי בדרכי לוושינגטון, בעקבות מידע שהיה לי, לאזור בו גרה דודתך אינה. שם התגלה קצה החוט, שהוביל אותי לאחר שנה וחצי לאתר אותך ברוסיה. אם הייתי בלש, הייתי צריך להיות מרוצה, שכן הצלחתי לפתור את תעלומת חטיפתך, אבל היות ובסה”כ אני אבא ורציתי לחזור להיות אבא פעיל בחייך, הרי שמבחינה זו לצערי הרב, נכשלתי… טוב, מספיק לחפור בעבר.

אז זהו, עוד 3 ימים את כבר בת 18, בוגרת ועצמאית גם על פי החוק (אני מניח שגם ברוסיה).

פשוט לא להאמין שיש לי ילדה כל כך גדולה. לפני כשנה וחצי קיבלתי בדואר מכתב הזוי – צו ראשון המזמן אותך ללשכת הגיוס לצה”ל. האמת שחשבתי לשלוח אלייך את הצו, אבל לא ממש ידעתי לאן וגם היה ברור לי שזה מאמץ סרק. השנה היית אמורה להתגייס לצה”ל, מה שכפי הנראה לא עומד לקרות…

עכשיו, כשאת בת 18, נדמה כאילו העולם כולו פרוס לפנייך. את חכמה, מוכשרת יפה, רק להושיט יד ולקטוף ממה שהעולם מציע… ממקורות יודעי דבר הבנתי שאת לומדת משפטים (ממש כמו שחזיתי כשנפגשנו ברוסיה).

אני מניח שהיה עלייך לא מעט לחץ ללמוד רפואה (בכל זאת, שברת שרשרת של 3 דורות של רופאות במשפחה של אמא שלך… 🙂 ) ועם זאת, הצלחת לעמוד על שלך ולעשות את הבחירות שלך.

אני מקווה שאולי תהיה מסוגלת, סוף סוף, להישיר מבט אל האמת, או לפחות לנסות לחקור את האמת ולצור קשר איתי ועם אחותך ואחיך שאין כמעט שבוע שאינם מזכירים אותך באיזשהו הקשר – מה שאותי די מדהים, היות ואני בכוונה נמנע מלפתח את הנושא בפניהם, מפאת גילם הצעיר (מאיה בת שמונה וחצי ואלון בן ארבע וחצי). למרות שבפירוש חשוב לי שידעו שיש להם אחות גדולה שאני מקווה שיום אחד תופיע בדלת ותהיה חלק מחייהם ולכן סיפרתי להם עלייך, מה גם שכמו שכבר אמרתי לך – תמונתך מאי פעם נמצאת על מסך המחשב שלי.

כל פעם שבטלויזיה אומרים שיש שלג ברוסיה, אז הם אומרים: “עכשיו אצל לילך יורד שלג”, עם אלון ממש בקושי דיברתי עלייך, הוא ראה את התמונה שלך על מסך המחשב שלי כשאת בערך בת שלוש וחשב שזאת תמונה של מאיה מהזמנים שהיתה קטנה יותר… ואז העליתי את העניין בפניו, אבל אז הסתבר לי שמאיה כבר הקדימה אותי וסיפרה לו עלייך.

היינו בחופשה באזור הכינרת ואלון שהוא מאוד חברותי ומסוגל לפתח שיחה בשניה עם אנשים מבוגרים, עמד ליד אישה בבריכה ואני קולט אותו מרחוק מדבר איתה בהתלהבות. אחרי כמה דקות, הוא חזר ונכנסנו לבריכה. כשיצאתי מהבריכה והתיישבתי בכיסא נוח, נגשה אלי האישה איתה דיבר אלון ואמרה לי בהתפעלות איזה ילד מדהים הוא ואיך שהוא סיפר לה בשתי דקות על המשפחה שלו וציין גם שיש לו אחות גדולה שלא באה לחופש כי היא ברוסיה והוא עוד אף פעם לא ראה אותה…

לפני מספר חודשים אלון צייר 5 ציורים ותלה אותם ליד הדלת וביקש ממאיה לעזור לו ולרשום משהו על הציורים. ואז התברר לי שהוא צייר את המשפחה שלו – דמות אחת בכל ציור, וביקש ממאיה לרשום שם ליד כל ציור – אבא, אמא, מאיה, אלון ולילך… לא יודע מה זה עושה לך, כשאת קוראת את זה, אותי זה ריגש עד דמעות… תחשבי על זה – יש לך שני אחים, שלמרות שמעולם לא פגשו בך – מרגישים שאת אחותם הגדולה!

עכשיו את בת 18 ויכולה באופן תאורטי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור. ההבדל בין תאורטי למעשי תלוי רק בך! מבחינתי, תתקשרי ואני אזמין לך כרטיס הלוך חזור. את לא מבינה מה את מפסידה. תעזבי כבר את העובדה שאת מפסידה אותי כאבא, על זה כבר דיברתי איתך (כשעוד היה ברוסיה מי שדאג שתדברי איתי…) וכתבתי אין סוף מילים, את מפסידה שני אחים מדהימים שכל כך רוצים לפגוש אותך.

לילך, את בת 18 עוד 3 ימים, את חכמה ועצמאית את יכולה ללכת אחרי החלומות שלך. תתחילי לחשוב באופן עצמאי, תגשימי את החלומות שאת חולמת. תחיי את החיים שלך ולא של אף אחד אחר.

ואת יודעת מה, את חייבת לעצמך לסגור את המעגל הזה, את חייבת לעצמך להכיר את אבא שלך. לא את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך, אלא באמת להכיר.

קודם כל בשבילך, לא בשבילי. אני כבר איפה שהוא השלמתי, בצער רב מאוד, עם האפשרות שאולי לעולם לא תרצי לראות אותי ואני התרגלתי לחיות יום יום עם הכאב של חסרונך ולמדתי להיות מאושר עם מה שיש לי בחיים. (כשאני קורא את מה שרשמתי בשורה הקודמת, אני רוצה לבכות, אבל האמת שלמרות שאני ידוע כאופטימיסט חסר תקנה, כאן אני מיואש למדי ומודע לכך שזו אפשרות בהחלט מסבירה, במצב שנוצר עקב שטיפת המוח שהעבירו אותך….)

לגבייך – אני חושב שאי שם עמוק בתוכך, לעולם לא תהיי שלמה, עד שלא תסגרי את המעגל הזה איתי – אבא שלך. תמיד יהיה בך משהו חסר, חוסר שקט, עצב פנימי לא מוסבר שנובע מהתת מודע שלך שכן הכיר אותי ושהזכרונות הטובים האמיתיים הקשורים בי, נמצאים בו כשהם מודחקים.

אז לילך, אני מאחל לך רק שנים של בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות, ולגבי השנה שבפתח אאחל לך שתהיה זו שנה של הגשמת חלומות, שנה של סגירת מעגלים, שנה של הרבה שמחה ושיבה לחיק משפחתך המורחבת.

מחכים לך פה בהרבה געגועים,

אבא, וגם אחייך – מאיה ואלון.

הם מציירים לך ציורים (מחר אוסיף אותם כאן)

SHANA TOVA & GMAR HATIMA TOVA LILACH

ערב יום הכיפורים. עוד שעה נכנס הצום כאן בארץ. אבל את כבר 13 שנים אינך כאן.

יום כיפורים הוא יום של חשבון נפש לכל מי ששייך לעם היהודי. בלי שום קשר אם הוא מגדיר עצמו כדתי או כחילוני.

אני לא יודע איך זה עובד אצלך. האמת שאני פשוט לא מכיר אותך. את הבת שלי ואני פשוט לא מכיר אותך… משפט נוראי מבחינתי ואולי מכל בחינה אפשרית… עד גיל 4 הכרתי אותך הכי טוב בעולם, ועכשיו – כלום…

הייתי רוצה שתהיי מסוגלת לעשות חשבון נפש, שתהיי מסוגלת לומר לעצמך: “הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים”, “הגיע הזמן להקשיב לאנשים אובייקטיביים שסיפרו לי על כך שאבא שלי הפך עולמות כדי לאתר אותי ולנסות להחזיר אותי לארץ” הגיע הזמן שתוכלי לקחת אוויר ולהבין שאולי מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך אינו כל כך נכון… בעצם, שההיפך הוא הנכון.

כל חג, כבר למעלה מ- 13 שנה, הוא חג שיש בו צביטה בלב עבורי, עם כל האושר שממלאים אותי אחייך – מאיה ואלון, עדיין את חסרה לי. מאוד…

אז גם השנה אאחל לעצמי ולך, שהשנה, כשאת כבר ממש נערה בוגרת, תאזרי סוף סוף אומץ ותחדשי את הקשר איתי – אבא שלך שכל חטאו היה שהתגרש מאמא שלך…

וכמובן – הרבה בריאות ואושר ושכל מה שאיחלתי לך בברכה ליום הולדתך לפני שבועיים – יתגשם השנה.

גמר חתימה טובה ושנה טובה.

אבא

another year has passed… Happy birthday Llilach 17 years old

עוד שנה חלפה. ואת כבר בת 17. עברו כבר 13 שנה וחודש מאז שנחטפת. (פעם הייתי סופר את הימים, עכשיו כשהמספר כל כך גדול, סופרים רק את השנים…)

17 שנה את כבר קיימת בעולם. מתוכם 13 שנה שאני כבר איני קיים בעולמך. אם כי את תמיד קיימת בעולמי ובמחשבותיי.  13 שנים בהם מחקו במוחך את המשמעות של המילה והמושג “אבא”. והחדירו במקומם זכרונות שווא, במקום כל הזכרונות שאם היית זוכרת רק חלק מהם, היו מחממים את ליבך וגורמים לך להתגעגע אלי, אבא שלך שלא מפסיק להתגעגע אלייך. אל הילדה שהיית, אל הילדה שאולי כבר אינך… או אולי מודחקת מתחת לשכבת הגנה נוקשה וצינית, שעדיין לא מסוגלת לצאת ולעמוד מול מי שמחק את זכרונותיה עד גיל 4 ולומר “אני זוכרת מה קרה באמת”…

אני מניח שברוסיה את כבר נחשבת לבוגרת. סיימת תיכון (אני מוכן להמר שסיימת בהצטיינות יתרה… 🙂  ), בטח תרשמי ללימודי משפטים (כמו שהערכתי ביום שנפגשנו בבית חב”ד לפני 4 וחצי שנים) למגינת ליבן של אמך וסבתך שבוודאי רוצות לראשות אותך ממשיכה את השושלת של לימודי הרפואה.

מעניין אם תוכלי באמת לעמוד על שלך מולן. מעניין אם רק בעניין שלי את נכנעת לדעתן או שגם בתחומים נוספים את נותנת להן לקבוע עבורך מה טוב לך.

אני מאמין שאת צריכה ללכת עם נטיית הלב שלך. רק אם תלכי עם נטיית הלב שלך תוכלי להיות מאושרת. תחיי את החיים שלך. בשבילך. לא בשביל אף אחד אחר. תתחשבי באחר, אבל אל תבטלי את מאווייך, ותשוקותיך המקצועיים בגלל לחצים מבחוץ.

אני עדיין מנסה להתקשר אלייך (למספר הטלפון של אמא שלך שעונה ומנתקת מייד) אם כי אני מודה שאני דיי מיואש ולא פעם אני אומר לעצמי “מה הטעם” ולא מתקשר. כמו שאת יודעת, אין לי כבר מנופי לחץ על אמא שלך בעניין זה – האנשים במשרד החוץ הרוסי שפגשו בי ברוסיה וקלטו את העניין שאת עדיין לא קלטת והבטיחו לדאוג שההסכם יקויים, התחלפו וכך אין לי ממש עם מי לדבר. תוסיפי לכך שגם בצד הישראלי התחלפו האנשים ותקבלי את התמונה כולה… (למרות שאם הייתי רוצה, הייתי יכול לתבוע אותה על הפרת ההסכם שנחתם תמורת שחרור הסבתא שלך, בו היא התחייבה שתתן לי לדבר איתך ולפגוש אותך). אני מודה שהתעייפתי… בגילך, אף אחד כבר לא יכול “לאלץ” אותך לפגוש אותי, אם את לא רוצה, אם כי כנראה ממשיכים להשפיע עלייך שלא לפגוש בי. אולי כבר לא צריכים… כי כפי שאמר לי בזמנו הרב בערל לזר – זה לא שאת אומרת עלי את מה שאמרו לך, את כבר הפנמת את האמירות הללו ועכשיו הן באות מתוכך. זו כבר את שחושבת את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך…

חבל שאת לא מסוגלת להקשיב לשום אמירה עלי פרט לאילו של אמך וסבתך. אם היית באמת רוצה, היית יכולה להגיע בקלות לחקר האמת. כנראה שאת לא באמת רוצה. או לא מסוגלת… חבל… משפטן מוצלח חייב להיות מסוגל לרדת לחקר האמת. גם אם היא כואבת, גם אם היא לא נעימה…

מאיה אחותך מזכירה אותך לא פעם ומתעניינת מה קורה איתך. רוצה לנסוע לבקר אותך. מאוד רוצה from-mayaלהכיר אותך ולספר לך עלי. רוצה שתדעי איזה אבא אני באמת. היא כבר בת שבע וחצי. כל כך חכמה ונבונה. כל כך סקרנית. היא ציירה לך ציור לכבוד יום הולדתך,  וגם לאלון נתנה דף שיצייר לך ציור ורשמה לך כמה מילים, גם על הציור שלו. סרקתי את התמונות עבורך והעלתי אותן כאן. אלון בן שלוש וחצי והוא עדיין לא בעניינים בסיפור שלך, אם כי מאיה מדי פעם מנסה להסביר לו, והוא לא ממש קולט את העניין. אולי בגלל שיש לו אחות מוחשית ולא ברור לו מה זאת אומרת שיש לו אחות שלא נמצאת כאן. למאיה לא היו אחים כשנסעתי לפגוש אותך לפני ארבע וחצי שנים ולכן אולי היה יותר קל להסביר לה. למרות שהוא שאל אותי לפני כמה ימים מי זו הילדה הזו שמצולמת איתי בתמונה על שומר המסך שלי…. (לאחר שהסברתי לו שזו לא מאיה, כשהיה בטוח שזו היא.)from-alon

את אחותם הגדולה של מאיה ואלון. אני חושב שאת מפסידה את החוויה של להיות אחות גדולה של שני ילדים מקסימים כל כך. היית מאוד אוהבת אותם. אני בטוח שהם היו מאוד אוהבים אותך. במיוחד מאיה שכל כך מצפה לפגוש בך…

העובדה שאת לא רוצה להיות בקשר איתי, לא אומר שאת לא יכולה להיות בקשר עם האחים שלך. אני מבטיח לך שאם תתקשרי ולא תרצי לדבר איתי, אלא רק לדבר עם מאיה ולקשקש עם אלון, אפילו רק כדי לשמוע את קולם. אני אתן לך לדבר איתם בלי לדבר איתך יותר מ”היי וביי”. באמת.

את רוצה לומר לי שלא מסקרן אותך לשמוע אותם? לראות אותם?… הם דומים לך.

טוב, זו היתה ההשתפכות השנתית שלי…. אין לי מושג אם ומתי בכלל תקראי את מה שאני כותב. ולכן אני כותב בעברית ולא מתאמץ יותר מדי לתרגם לרוסית או אפילו לכתוב באנגלית שאני בטוח שאת יודעת כבר יותר טוב ממני, למרות שניסית לעשות הצגה שאת לא מבינה כלום, לפני שנה, כשעדיין ענית לי לטלפון ושוחחת איתי “בחביבות”….

אז כמו בשנה שעברה, (לאחר שגם היום, כמו בכל שנה, התקשרתי ושמעתי את קולה של אמא שלך לפני שניתקה את הטלפון, לאחר שביקשתי לדבר איתך), אאחל לך הרבה בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות. שתקבלי קצת אומץ להתמודד מול האמת. שתצליחי להגשים את חלומותייך, אבל שתדעי לחלום את החלומות הנכונים עבורך…

ושאולי בשנה הבאה, נוכל סוף סוף לחגוג לך כאן חגיגת יום הולדת עם כל המשפחה שהיא גם שלך ולא רק שלי… הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. ותמיד תהיה פתוחה…. מספר הטלפון שלי גם הוא לא השתנה ואדאג שגם לא ישתנה…

מתגעגע ואוהב אותך,

אבא

Your father’s thoughts at 50 מחשבות של אבא שלך בגיל

שלום לילך,

כמעט שנה שלא כתבתי כאן. בערך שנה שלא דיברנו… כשאני מתקשר לטלפון של אמא שלך כבר לא עונים לי. ושכשאמא שלך סוף סוף עונה – היא מייד מנתקת וסוגרת את הטלפון. האנשים ממשרד החוץ הרוסי שהבטיחו (וגם קיימו בזמנו) לסייע ולדאוג שאכן יקויימו לפחות הסדרי השיחה השבועיים בינינו, התחלפו ואין לי ממש עם מי לדבר כרגע. וגם הרב בערל לזר לא ממש הצליח להשפיע לא על אמא שלך וגם לא עלייך.

מצד שני – את כבר ממש גדולה ואני מאמין שאם היית רוצה לדבר איתי, לא היית זקוקה לאישור של אמא שלך. חבל. חבל שאין לך עדיין את האומץ להסתכל לאמת בעיניים…

טוב, אז מה את יודעת, הצלחתי להגיע לגיל 50… 🙂 היות ולצערי, אני לא מצפה לקבל ממך טלפון (למרות שכמו תמיד – אני ממשיך לקוות…) אז גם הפעם – אני זה שכותב לך בתקווה שאי פעם אכן תקראי מעט ממה שיש לי לומר לך.

אני יודע שברוסיה ובקרב יוצאי רוסיה, יום הולדת זה עניין “רציני” ואני מניח שגיל 50 הוא סיבה לאירוע לאומי ממלכתי… 🙂  אז זהו, שאצלנו זה לא ממש כך. אחרי שעוברים את גילאי הילדות, לא עושים עניין מ”עוד יום הולדת”. גם גיל 50 זו בסה”כ עוד שנה שעוברת ואין איזה שינוי דרמטי שאני יכול להצביע עליו, אולם זה בכל זאת גיל שגורם לכמה מחשבות ולחשבון נפש. גם אצל אנשים כמוני שלא עושים עניין כמעט משום דבר…

את יודעת, אני זוכר שכשנולדת, עשיתי חשבון שכשאני אהיה בן 50, את תהיי בכיתה האחרונה בתיכון ולאחר מכן תתגייסי לצה”ל. לפני כמה חודשים, הגיע אלי מכתב מהצבא (לא הצבא האדום… 🙂  ). רק שהוא לא היה ממוען אלי, אלא אלייך. קיבלת “צו ראשון” (צו גיוס אותו מקבלים כל נער ונערה בישראל שעתידים להתגייס לצה”ל ושמזמין אותם לראיון ראשוני עם גורמי הצבא ומשם בעצם מתחיל תהליך השיבוץ בצה”ל). אני חייב להודות שזה היה מסמך די מצמרר עבורי. הבירוקרטיה הישראלית, שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, הצליחה להדגיש בפניי כמה גדלת ושאכן חטפו לי את הילדות שלך ואפילו את זמן הנערות שלך, וכן להמחיש לי פן נוסף בעובדה שאת גדלה כל כך רחוק וכל כך מנותק מכאן…

את יודעת, בניגוד לכל מיני תאוריות על גיל 50 ועל חשבון נפש / מאזן / לאן הגעתי ולאן אני הולך, אין לי את המחשבות הללו. גיל 50 מבחינתי, הוא עוד מועד על הרצף הזה של מסע ההרפתקאות שנקרא “החיים שלי”. אני ממש לא מנסה להגיע לשום מקום, אני פשוט מנסה ליהנות מהדרך. ולמרות זאת, אין ספק שגיל 50 הוא ציון דרך. אני היום בגיל של סבא שלי (אבא של אבא שלי) אותו לא הכרתי, שנפטר בגיל 50 (לאחר שהלך לישון בערב, קם בבוקר וראה שהוא מת…)

כמובן שבחיים אנו מציבים לעצמנו כל מיני מטרות ויעדים, כי גם שנמצאים במסע, צריכים להיות לו ציוני דרך, כי אחרת אנחנו עומדים במקום… אבל כבר אמר מי שאמר ש”אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק…” אז לא צריך לקחת את התוכניות שלנו כל כך ברצינות. כלומר, חשוב שתהיינה תוכניות ותכנונים וכן מטרות ויעדים, אבל חשוב שנבין שהכל נתון לשינויים ולכן אחת התכונות הכי חשובות בחיים היא גמישות והסתגלות לשינויים. וכמו שאני “בחיים הקודמים שלי” – כפי שאני מכנה את התקופה של טרום החטיפה שלך, תכננתי להתבגר עם אמא שלך, לראות אותך גדלה, להביא עוד ילד או שניים… על הדרך לעשות קריירה בתחום הניהול והשיווק…  אבל אז המציאות טפחה על פני והבנתי שלאמא שלך ולי אין עתיד תחת אותה קורת גג ולאחר התלבטויות רבות החלטתי להתגרש, כשברור לי שאני לא מתגרש ממך.

הבעיה היתה שאמא שלך לא ממש קיבלה טוב את הגירושין… והחליטה שאם אני מתגרש ממנה אז אני מתגרש גם ממך. שנתיים וחצי אחרי הגירושין, הצליחה לממש זאת באמצעות החטיפה שלך. אני לא יודע אם אלוהים צחק, אבל אני בכיתי… מאז כמובן שכל מהלך החיים שלי, כולל התוכניות שלי השתנו לחלוטין…

בסופו של דבר, הצלחתי לקום על הרגליים ולמרות הכאב והאובדן העצום שגרמה לי החטיפה שלך, הצלחתי להקים משפחה נוספת ולהביא עוד שני ילדים (מאיה ואלון – אחות ואח שלך) ובמקביל להמשיך להילחם על חידוש הקשר איתך. מלחמה שהיו בה עליות ומורדות (בעיקר מורדות…) בה אני מפסיד בשלב זה (וגם את, למרות שאת לא חושבת כך…).

גם הקריירה שלי השתנתה לחלוטין. המסלול של “שכיר בכיר ועשיר” נקטעה כתוצאה מכל השקעת הזמן שלי באיתור מקומך והניסיון להחזירך הביתה, והיום אני עוסק בדברים שונים לחלוטין מאלו שאותם תכננתי בזמנו. חשוב לי הרבה יותר לאכול צהריים עם האחים שלך מאשר לעשות עוד עסקה. (גם כשהייתי נשוי לאמך הקפדתי להגיע בשעות אחר הצהריים כדי שאוכל להיות איתך וכמובן גם כשהייתי גרוש מאמך, הקפדתי שלא לפספס ולו דקה מהסדרי הראיה שלי איתך. שום ישיבת הנהלה לא היתה חשובה יותר מחמש דקות איתך).

למרות כל הצחוקים של אלוהים על התוכניות שתכננתי, אני חייב לומר לך שבסה”כ כשאני מסתכל על עצמי, למרות העצב התמידי שאני נושא בליבי כבר למעלה משלוש עשרה שנה, אני רואה אדם מאושר שנהנה מהחיים וממה שיש לו בחיים. אולי זה נובע מהעובדה שתמיד ידעתי להסתכל יותר על מה שיש מאשר על מה שאין…

אז במסגרת הזו שאני כותב לך כאן ומקווה שתקראי גם את מה שאני כותב, אני מאחל לעצמי שביום ההולדת הבא, לא אצטרך לכתוב כאן יותר, אלא לשבת מולך ולדבר איתך פנים אל פנים כאן בישראל. למרות שאני מוכן להסתפק בשלב זה גם בשיחת טלפון יזומה ממך….

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא

SWEET 16 – HAPPY BIRTHDAY LILACH

שלום לילך,

השעות של מוצאי יום כיפורים ואני כותב לך כמעט שנה לאחר מכתבי האחרון כאן באתר.

לא להאמין, אבל היום את בת 16. כבר 12 שנים שאיני נוכח בחייך מהסיבות הידועות… אבל את תמיד נוכחת בחיי. נוכחת נפקדת…

 כל יום הולדת שמגיע, הוא, מבחינתי,  תאריך שמח – עצוב. שמח – כי אני שמח ביום הולדתך, עצוב – כי אני יודע שפספסתי עוד שנה בילדותך ההולכת ונעלמת.

את כבר ממש נערה. אני בטוח שאת חכמה וסקרנית, אבל איני מצליח להבין איך סקרנותך אינה נוגעת למה באמת היה ואיך אינך ספקנית בנוגע לסיפורי המעשיות שמספרות לך אמא שלך וסבתך עלי.

יום הכיפורים, (האמת – תאריך די מבאס ליומולדת… J ), יום מצויין לעשות בו חשבון נפש. יום מצויין לאזור אומץ ולנסות להתחקות אחר האמת.

 מבחינת בית המשפט לענייני משפחה בישראל, גיל 16 הוא כבר גיל שילד או ילדה יכולים להחליט שאינם רוצים לקיים את הסדרי הראיה ולא ניתן כבר לחייב אותם, כלומר, גם המשפט הישראלי מחשיב את גיל 16 לגיל מספיק בוגר כדי להיות מסוגלים לקבל החלטות לא פשוטות.

עד היום החליטו בשבילך והקול שדיבר מגרונך הוא קול שספג את כל שטיפות המוח האפשריות כנגד אביך שכל חטאו שלא היה מוכן לוותר עלייך, גם כשהיית בארץ וגם לאחר שנחטפת….

זהו, את כבר בת 16 והייתי מצפה שתנסי להגיע לחקר האמת. אני עוד מקווה שניתן לשטוף ממוחך את שטיפת המוח שעברת כנגדי ושתוכלי להתחיל לדבר אלי בקולך שלך.

 הרבה זמן לא כתבתי לך כאן באתר. אני מודה שזה פשוט מייאש לכתוב לך בידיעה שכל הסיכויים הם שלא תקראי את מה שאני כותב, לכן אני גם כותב בעברית ולא מתאמץ ייתר על המידה לכתוב באנגלית – שפה, שאני בטוח שאת יודעת כבר לא פחות טוב ממני. אני בטוח שאמך דואגת שתלמדי במוסדות הטובים ביותר ברוסיה ואין לי ספק שלומדים בהם בגילך אנגלית ברמה גבוהה. אני בטוח גם שיש לך עבודות שאת צריכה להגיש באנגלית. (ביום שתרצי לקרוא, אני מאמין שתמצאי מי שיתרגם לך את הכתוב, מה גם שתרגום גוגל בהחלט יכול לתת יותר ממושג על כוונת המשורר).

לפני מספר חודשים, כשקיבלתי את הטלפון מהפרקליטות בישראל בה בררו את עמדתי לגבי חזרתכם לארץ ויותר מכך לגבי בקשתה של אמך שלא להישפט, התעוררה בי שוב תקווה מחודשת. למרות מה שאמרה לך אמך, הרי שאני כתבתי וביקשתי מהפרקליטות לעשות כל מה שאפשר, כולל ויתור על כתב אישום לאימך (שאם היית מבינה מה עשתה, הרי שלא היית מבינה איך אפשר בכלל לוותר לה על מה שעשתה…) רק כדי לאפשר לך לחזור לארץ. גם עורך הדין מיכה פטמן, אותו שכרה אמך ואשר מייצג אותה, אמר לך שביקשתי בפירוש לוותר לאמך על כתב האישום. אבל, בפרקליטות שיש להם שיקול דעת עצמאי ואינם עובדים אצלי, יודעים שאין ביני לבינך קשר, אפילו של טלפונים, לא היו מוכנים לאפשר לאמך לחזור לארץ, כל עוד היא לא עושה דבר וחצי דבר, על מנת לאפשר לי ולך להיות בקשר ולו מינימלי. זאת, למרות שאמרתי להם שגם בהעדר קשר בינינו, אני מעדיף שתגדלי בארץ ולא ברוסיה, מכיוון שכאן הוא ביתך הטבעי (למרות שאת כבר אינך חושבת כך) וכאן תגדלי טוב ובריא יותר.

בפרקליטת נתנו לי להבין שביקור שלי ברוסיה ומפגש שלי איתך, יכול לשנות את המצב. ושאם אפנה שנית לאחר מפגש בינינו ברוסיה – תשובתם יכולה להשתנות והבקשה כנראה תוכל להתקבל. אבל אז, אמך בחרה להעלם ולהתעלם גם מפניותיו של עורך דינה. מאז ועד היום אני ממשיך להתקשר כל יום רביעי. אמך ממשיכה שלא לענות לי (וכשאמך כבר ענתה, ברגע שזיהתה שזה אני – נתקה את הטלפון) וגם התקווה הזו נגוזה…

 לילך, הזמן רץ. איני יודע אם את מציצה כאן מדי פעם או לא. לפני שבועיים – בתאריך 2 לספטמבר, הייתי בן 49. התחנה הבאה היא 50. מה שאיחלתי לעצמי לשנה הבאה, הוא מה שאני מאחל לעצמי כבר 12 שנה – שבשנה הבאה יחודש הקשר ביני לבינך, שיפסיק הנתק הנוראי הזה ושנחזור סוף סוף להיות אבא ובת.

ולך אני מאחל שתהיי בריאה ומאושרת, שתמשיכי להצליח בלימודים (אין לי ספק שאת תלמידה מצטיינת) שתדעי להקיף את עצמך בחברים אמיתיים שילכו איתך לאורך זמן, שתדעי ליהנות מהדרך אל המטרות שאת מציבה לעצמך. ושתצליחי למצוא מקום בליבך לאבא שלך שאוהב אותך ומעולם לא שכח ולא ישכח אותך.

 אוהב אותך תמיד.

אבא

 

 

boomer, your dog 1999-2012

שלום לילך,

אני לא יודע עד כמה באמת את זוכרת את בומר. אבל בומר היה הכלב האהוב שלך, אותו קיבלת ממני מתנה בגיל שנתיים. לעולם לא אשכח, כמה התרגשת כשנתתי לך להחזיק אותו כשהיה גור ואמרתי לך – “לילך זה הכלב שלך”. הוא היה גור. חצי לברדור, חצי גולדן רטריבר. מעולם לא ראיתי אותך כל כך מתרגשת. את החזקת את בומר כל כך חזק וכמעט מחצת אותו. הוא היה אז בן חודשיים – שלושה. את היית זו שבחרת לו את השם בומר. בעצם קראת לו בומי ולא בומר, רק כשכעסת עליו קראת לו בומר. בומר מצידו אהב אותך וכשגדל, וזה קרה מאוד מהר, מהר עד כדי כך, שאת ממש לא הבנת איך זה שאת לא יכולה כבר להרים אותו על הידיים.

כעבור 3-4 חודשים, בומר היה כבר כמעט בגובה שלך. הוא היה קופץ על כולם, חוץ מאשר עלייך. לעיתים מרוב התרגשות, כשהיית באה לבקר אותו אצלי בחצר, הוא היה רץ וקופץ ואז כאילו נעצר באוויר, כדי לא להפיל אותך. את היית מכניסה לו בלי כל פחד אוכל ממש אל תוך הפה. אפילו לימונים ואנונה מהעץ ניסית להאכיל אותו והיית אומרת לו :בומי תאכל” והוא היה מתרוצץ סביבך. בשלב מסויים כשבומר היה נשכב על הדשא, את היית מתיישבת על גבו והוא היה מתרומם איתך ללא כל קושי וכשאני תומך בך שלא תפלי. הוא היה מסתובב איתך בחצר. אני הייתי אומר לך: “לילך, בומר הוא לא סוס” ואת היית עונה לי “בומר סוס, בומר סוס” וצוחקת. ובומר – בומר היה נהנה וסוחב אותך על גבו ממש בקלות. היינו מטיילים איתו לא פעם בפרדסים של המושב. עד שהכל קרה, כשאמא וסבתא שלך החליטו שאין לך צורך באבא. ולקחו אותך ממני. גם בומר, היה תקופה ארוכה עצוב וראו שאת חסרה לו. אני המשכתי לגדל אותו בתור “הכלב של לילך”, בתקוה שיום יבוא ואת תחזרי הביתה, לישראל ואז גם תוכלי לפגוש שוב את בומר.

גם מאיה, אחותך, יודעת שבומר הוא גם הכלב של לילך אחותה הגדולה שנמצאת ברוסיה.

לפני כמה שעות, בצהריים, בומר, הכלב שלך נפטר. הוא היה זקן במונחים של כלב (בתרגום לשנות אדם, הוא היה כבר בן 91) תם עידן בומר. אני לא יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, האם יש לה כלל משמעות עבורך, מכיוון שלא ברור לי עד כמה את זוכרת את בומר הכלב שלך. מהפגישה לפני שנתיים וחצי ברוסיה ומהשיחות הנדירות שאני מצליח לנהל איתך, ברור לי שעברת “השתלת זיכרון” – מצד אחד, השתילו לך זכרונות על דברים שלא היו ולא נבראו, ומצד שני מחקו לך זכרונות משמעותיים. אז איני יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, אבל ברור לי שאם היית זוכרת מה בומר היה עבורך, היה זה יום עצוב עבורך. כמו שזה עבורי.

צר לי, אבל זו ידיעה שאני חושב שאת צריכה לדעת. את כבר בת 15, בניגוד למאיה שהיא בת 5.5 ואין לי מושג איך אני אמור לבשר לה שבומר מת. הינה קישור לתמונה שלך עם בומר בו את מנסה לתת לו לאכול אנונה. בהמשך הדף ישנן כמה תמונות שלך עם בומר. בומר היה הכלב שלך. הוא היה כלב בעל אופי נהדר. אני כל השנים הרגשתי שאני מגדל אותו עבורך ויום יבוא ותחזרי וגם הוא ישמח. עדיין אני מקווה לראות אותך בישראל. בבית. אני מאמין שזה יקרה. אני מקווה שזה יקרה בקרוב. שיום אחד תצליחי להתגבר על השנאה שהחדירו בך. כשיום אחד יהיה לך את האומץ להיכנס לאינטרנט ולחקור מה באמת היה. כשיום אחד תקראי את מה שאני כותב לך כאן….

אוהב ומתגעגע,

אבא

lilach and boomer: 

 

 

shana tova lilach

I wish you all the best in the world.
I wish this year to come, you will get the sence and courage to look at the truth straight in the eyes…

love,
your father

hope some day you will read it…