שלום לילך,

אני לא יודע עד כמה באמת את זוכרת את בומר. אבל בומר היה הכלב האהוב שלך, אותו קיבלת ממני מתנה בגיל שנתיים. לעולם לא אשכח, כמה התרגשת כשנתתי לך להחזיק אותו כשהיה גור ואמרתי לך – “לילך זה הכלב שלך”. הוא היה גור. חצי לברדור, חצי גולדן רטריבר. מעולם לא ראיתי אותך כל כך מתרגשת. את החזקת את בומר כל כך חזק וכמעט מחצת אותו. הוא היה אז בן חודשיים – שלושה. את היית זו שבחרת לו את השם בומר. בעצם קראת לו בומי ולא בומר, רק כשכעסת עליו קראת לו בומר. בומר מצידו אהב אותך וכשגדל, וזה קרה מאוד מהר, מהר עד כדי כך, שאת ממש לא הבנת איך זה שאת לא יכולה כבר להרים אותו על הידיים.

כעבור 3-4 חודשים, בומר היה כבר כמעט בגובה שלך. הוא היה קופץ על כולם, חוץ מאשר עלייך. לעיתים מרוב התרגשות, כשהיית באה לבקר אותו אצלי בחצר, הוא היה רץ וקופץ ואז כאילו נעצר באוויר, כדי לא להפיל אותך. את היית מכניסה לו בלי כל פחד אוכל ממש אל תוך הפה. אפילו לימונים ואנונה מהעץ ניסית להאכיל אותו והיית אומרת לו :בומי תאכל” והוא היה מתרוצץ סביבך. בשלב מסויים כשבומר היה נשכב על הדשא, את היית מתיישבת על גבו והוא היה מתרומם איתך ללא כל קושי וכשאני תומך בך שלא תפלי. הוא היה מסתובב איתך בחצר. אני הייתי אומר לך: “לילך, בומר הוא לא סוס” ואת היית עונה לי “בומר סוס, בומר סוס” וצוחקת. ובומר – בומר היה נהנה וסוחב אותך על גבו ממש בקלות. היינו מטיילים איתו לא פעם בפרדסים של המושב. עד שהכל קרה, כשאמא וסבתא שלך החליטו שאין לך צורך באבא. ולקחו אותך ממני. גם בומר, היה תקופה ארוכה עצוב וראו שאת חסרה לו. אני המשכתי לגדל אותו בתור “הכלב של לילך”, בתקוה שיום יבוא ואת תחזרי הביתה, לישראל ואז גם תוכלי לפגוש שוב את בומר.

גם מאיה, אחותך, יודעת שבומר הוא גם הכלב של לילך אחותה הגדולה שנמצאת ברוסיה.

לפני כמה שעות, בצהריים, בומר, הכלב שלך נפטר. הוא היה זקן במונחים של כלב (בתרגום לשנות אדם, הוא היה כבר בן 91) תם עידן בומר. אני לא יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, האם יש לה כלל משמעות עבורך, מכיוון שלא ברור לי עד כמה את זוכרת את בומר הכלב שלך. מהפגישה לפני שנתיים וחצי ברוסיה ומהשיחות הנדירות שאני מצליח לנהל איתך, ברור לי שעברת “השתלת זיכרון” – מצד אחד, השתילו לך זכרונות על דברים שלא היו ולא נבראו, ומצד שני מחקו לך זכרונות משמעותיים. אז איני יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, אבל ברור לי שאם היית זוכרת מה בומר היה עבורך, היה זה יום עצוב עבורך. כמו שזה עבורי.

צר לי, אבל זו ידיעה שאני חושב שאת צריכה לדעת. את כבר בת 15, בניגוד למאיה שהיא בת 5.5 ואין לי מושג איך אני אמור לבשר לה שבומר מת. הינה קישור לתמונה שלך עם בומר בו את מנסה לתת לו לאכול אנונה. בהמשך הדף ישנן כמה תמונות שלך עם בומר. בומר היה הכלב שלך. הוא היה כלב בעל אופי נהדר. אני כל השנים הרגשתי שאני מגדל אותו עבורך ויום יבוא ותחזרי וגם הוא ישמח. עדיין אני מקווה לראות אותך בישראל. בבית. אני מאמין שזה יקרה. אני מקווה שזה יקרה בקרוב. שיום אחד תצליחי להתגבר על השנאה שהחדירו בך. כשיום אחד יהיה לך את האומץ להיכנס לאינטרנט ולחקור מה באמת היה. כשיום אחד תקראי את מה שאני כותב לך כאן….

אוהב ומתגעגע,

אבא

lilach and boomer: 

I wish you all the best in the world.
I wish this year to come, you will get the sence and courage to look at the truth straight in the eyes…

love,
your father

hope some day you will read it…

i will write in hebrew. you will have to use google translator or a hebrew reader (not your mother if you want a real translation…)

לילך, ילדה שלי,
לא להאמין, אבל היום את כבר בת 15.
ילדה שלי שלא מבינה שיש לה אבא שבאמת אוהב אותה ומתגעגע אליה. אני כל כך מתגעגע לימים לפני שהתהפך העולם, כשהייתי הכי אבא בעולם בשבילך, כשהיית מחזיקה אותי חזק חזק ולא נותנת לי ללכת, גם כשאמא שלך היתה מושיטה אלייך ידיים.

האמת שככל שאת גדלה אני מקווה שאולי סוף סוף יגיע הזמן ותרצי / תוכלי להבין מה באמת קרה, איך לקחו ממני אותך ואותי ממך, כמה עשיתי, איך הפכתי את העולם בחיפושים אחרייך שהיית הכל בשבילי… כמה את עדיין חסרה לי, למרות שני האחים המדהימים שלך, אותם את עדיין לא מכירה – מאיה ואלון שכל כך דומים לך, שהחזירו לי את תפקידי כאבא. אלון ומאיה הם האושר הגדול של החיים שלי, אבל הם לא במקומך. מקומך כבת בכורה ואהובה ישמר לעד. מאיה אחותך בחוכמת הילדה שבה, יודעת שיש לה אחות גדולה ברוסיה ויודעת שהנושא כאוב עבורי. לעיתים היא שואלת אותי עלייך. אתמול, כששמעה בחדשות שבמוסקבה יורד גשם היא אמרה: אבא, אצל לילך עכשיו חורף… היא עדיין לא בגיל שאני יכול להסביר לה מה קרה. את עדיין לא מבינה מה באמת קרה, אז בטוח שילדה בת 5 לא תבין. יום יבוא והיא תהיה מספיק גדולה כדי שאוכל להסביר לה. אני מקווה שאת תהיי מסוגלת להבין לפני שהיא תגיע לגיל זה. אני מאוד מקווה שכמו שהיא רוצה להכיר אותך, גם את תרצי להכיר אותה ואת אחיך.

אני מקווה שתביני שלמרות שאני מתוסכל מהעובדה שאת לא מסוגלת לראות את האמת, שמונחת ממש מולך ולא מסוגלת להשתחרר מהשנאה שאמך וסבתך נטעו בך, ולהתנהג אל אבא שלך כמו בן אדם ולא באופן כל כך מביש כפי שקורה פעם בשבוע, אני לא מאשים אותך. אני כועס, אבל לא עלייך.

ברור לי שאת עברת שטיפת מוח ושהשתילו לך זכרונות, על דברים שלא היו ולא נבראו. קשה לי עם זה שאת עדיין לא מסוגלת לראות ולחשוב בעצמך, להפעיל הגיון, להקשיב לאנשים אובייקטיביים כמו הרב לזר, אנשי משרד החוץ ואפילו לנסות לדבר עם איגור או אינה עלי. תשאלי אותם איזה אבא הייתי.

תנסי יום אחד לאזור אומץ ולבקש לדבר עם בת זוגי הנוכחית ותשאלי אותה איזה אבא אני לאחים שלך. לא יותר טוב ממה שהייתי אבא שלך כשהיית בארץ. אני באמת חושב שמכל התפקידים שלי בחיים, את תפקידי כאבא אני ממלא הכי טוב, פשוט כי זה התפקיד אותו אני הכי אוהב…

כשאני שומע אותך מדברת אלי בצורה כל כך נוראה, יותר משזה פוגע בי, זה עושה אותי עצוב. עצוב בשבילך. אני רק חושב אילו דברים נוראים ספרו לך, אילו זכרונות נוראים נטעו בך, כדי שתהיי מסוגלת לדבר כך אל בן אדם, לא כל שכן אל אבא שלך. אני עצוב ומודאג, מהפצע הענקי שיש בנפשך ובליבך. הלוואי ונוכל למצוא יום אחד את התרופה לתרפא את הפצע הזה. הלוואי שהשנה תוכלי למצוא את הכוח והאומץ להסתכל לאמת בפנים.

אני תמיד אהיה כאן בשבילך. תמיד אוהב אותך. שום דבר לא ישנה זאת. יש לך משפחה כאן בישראל שמחכה יום יום שיקרה הנס.

שלך,
אבא