שלום לילך,

השעות של מוצאי יום כיפורים ואני כותב לך כמעט שנה לאחר מכתבי האחרון כאן באתר.

לא להאמין, אבל היום את בת 16. כבר 12 שנים שאיני נוכח בחייך מהסיבות הידועות… אבל את תמיד נוכחת בחיי. נוכחת נפקדת…

 כל יום הולדת שמגיע, הוא, מבחינתי,  תאריך שמח – עצוב. שמח – כי אני שמח ביום הולדתך, עצוב – כי אני יודע שפספסתי עוד שנה בילדותך ההולכת ונעלמת.

את כבר ממש נערה. אני בטוח שאת חכמה וסקרנית, אבל איני מצליח להבין איך סקרנותך אינה נוגעת למה באמת היה ואיך אינך ספקנית בנוגע לסיפורי המעשיות שמספרות לך אמא שלך וסבתך עלי.

יום הכיפורים, (האמת – תאריך די מבאס ליומולדת… J ), יום מצויין לעשות בו חשבון נפש. יום מצויין לאזור אומץ ולנסות להתחקות אחר האמת.

 מבחינת בית המשפט לענייני משפחה בישראל, גיל 16 הוא כבר גיל שילד או ילדה יכולים להחליט שאינם רוצים לקיים את הסדרי הראיה ולא ניתן כבר לחייב אותם, כלומר, גם המשפט הישראלי מחשיב את גיל 16 לגיל מספיק בוגר כדי להיות מסוגלים לקבל החלטות לא פשוטות.

עד היום החליטו בשבילך והקול שדיבר מגרונך הוא קול שספג את כל שטיפות המוח האפשריות כנגד אביך שכל חטאו שלא היה מוכן לוותר עלייך, גם כשהיית בארץ וגם לאחר שנחטפת….

זהו, את כבר בת 16 והייתי מצפה שתנסי להגיע לחקר האמת. אני עוד מקווה שניתן לשטוף ממוחך את שטיפת המוח שעברת כנגדי ושתוכלי להתחיל לדבר אלי בקולך שלך.

 הרבה זמן לא כתבתי לך כאן באתר. אני מודה שזה פשוט מייאש לכתוב לך בידיעה שכל הסיכויים הם שלא תקראי את מה שאני כותב, לכן אני גם כותב בעברית ולא מתאמץ ייתר על המידה לכתוב באנגלית – שפה, שאני בטוח שאת יודעת כבר לא פחות טוב ממני. אני בטוח שאמך דואגת שתלמדי במוסדות הטובים ביותר ברוסיה ואין לי ספק שלומדים בהם בגילך אנגלית ברמה גבוהה. אני בטוח גם שיש לך עבודות שאת צריכה להגיש באנגלית. (ביום שתרצי לקרוא, אני מאמין שתמצאי מי שיתרגם לך את הכתוב, מה גם שתרגום גוגל בהחלט יכול לתת יותר ממושג על כוונת המשורר).

לפני מספר חודשים, כשקיבלתי את הטלפון מהפרקליטות בישראל בה בררו את עמדתי לגבי חזרתכם לארץ ויותר מכך לגבי בקשתה של אמך שלא להישפט, התעוררה בי שוב תקווה מחודשת. למרות מה שאמרה לך אמך, הרי שאני כתבתי וביקשתי מהפרקליטות לעשות כל מה שאפשר, כולל ויתור על כתב אישום לאימך (שאם היית מבינה מה עשתה, הרי שלא היית מבינה איך אפשר בכלל לוותר לה על מה שעשתה…) רק כדי לאפשר לך לחזור לארץ. גם עורך הדין מיכה פטמן, אותו שכרה אמך ואשר מייצג אותה, אמר לך שביקשתי בפירוש לוותר לאמך על כתב האישום. אבל, בפרקליטות שיש להם שיקול דעת עצמאי ואינם עובדים אצלי, יודעים שאין ביני לבינך קשר, אפילו של טלפונים, לא היו מוכנים לאפשר לאמך לחזור לארץ, כל עוד היא לא עושה דבר וחצי דבר, על מנת לאפשר לי ולך להיות בקשר ולו מינימלי. זאת, למרות שאמרתי להם שגם בהעדר קשר בינינו, אני מעדיף שתגדלי בארץ ולא ברוסיה, מכיוון שכאן הוא ביתך הטבעי (למרות שאת כבר אינך חושבת כך) וכאן תגדלי טוב ובריא יותר.

בפרקליטת נתנו לי להבין שביקור שלי ברוסיה ומפגש שלי איתך, יכול לשנות את המצב. ושאם אפנה שנית לאחר מפגש בינינו ברוסיה – תשובתם יכולה להשתנות והבקשה כנראה תוכל להתקבל. אבל אז, אמך בחרה להעלם ולהתעלם גם מפניותיו של עורך דינה. מאז ועד היום אני ממשיך להתקשר כל יום רביעי. אמך ממשיכה שלא לענות לי (וכשאמך כבר ענתה, ברגע שזיהתה שזה אני – נתקה את הטלפון) וגם התקווה הזו נגוזה…

 לילך, הזמן רץ. איני יודע אם את מציצה כאן מדי פעם או לא. לפני שבועיים – בתאריך 2 לספטמבר, הייתי בן 49. התחנה הבאה היא 50. מה שאיחלתי לעצמי לשנה הבאה, הוא מה שאני מאחל לעצמי כבר 12 שנה – שבשנה הבאה יחודש הקשר ביני לבינך, שיפסיק הנתק הנוראי הזה ושנחזור סוף סוף להיות אבא ובת.

ולך אני מאחל שתהיי בריאה ומאושרת, שתמשיכי להצליח בלימודים (אין לי ספק שאת תלמידה מצטיינת) שתדעי להקיף את עצמך בחברים אמיתיים שילכו איתך לאורך זמן, שתדעי ליהנות מהדרך אל המטרות שאת מציבה לעצמך. ושתצליחי למצוא מקום בליבך לאבא שלך שאוהב אותך ומעולם לא שכח ולא ישכח אותך.

 אוהב אותך תמיד.

אבא