another year has passed… Happy birthday Llilach 17 years old

עוד שנה חלפה. ואת כבר בת 17. עברו כבר 13 שנה וחודש מאז שנחטפת. (פעם הייתי סופר את הימים, עכשיו כשהמספר כל כך גדול, סופרים רק את השנים…)

17 שנה את כבר קיימת בעולם. מתוכם 13 שנה שאני כבר איני קיים בעולמך. אם כי את תמיד קיימת בעולמי ובמחשבותיי.  13 שנים בהם מחקו במוחך את המשמעות של המילה והמושג “אבא”. והחדירו במקומם זכרונות שווא, במקום כל הזכרונות שאם היית זוכרת רק חלק מהם, היו מחממים את ליבך וגורמים לך להתגעגע אלי, אבא שלך שלא מפסיק להתגעגע אלייך. אל הילדה שהיית, אל הילדה שאולי כבר אינך… או אולי מודחקת מתחת לשכבת הגנה נוקשה וצינית, שעדיין לא מסוגלת לצאת ולעמוד מול מי שמחק את זכרונותיה עד גיל 4 ולומר “אני זוכרת מה קרה באמת”…

אני מניח שברוסיה את כבר נחשבת לבוגרת. סיימת תיכון (אני מוכן להמר שסיימת בהצטיינות יתרה… 🙂  ), בטח תרשמי ללימודי משפטים (כמו שהערכתי ביום שנפגשנו בבית חב”ד לפני 4 וחצי שנים) למגינת ליבן של אמך וסבתך שבוודאי רוצות לראשות אותך ממשיכה את השושלת של לימודי הרפואה.

מעניין אם תוכלי באמת לעמוד על שלך מולן. מעניין אם רק בעניין שלי את נכנעת לדעתן או שגם בתחומים נוספים את נותנת להן לקבוע עבורך מה טוב לך.

אני מאמין שאת צריכה ללכת עם נטיית הלב שלך. רק אם תלכי עם נטיית הלב שלך תוכלי להיות מאושרת. תחיי את החיים שלך. בשבילך. לא בשביל אף אחד אחר. תתחשבי באחר, אבל אל תבטלי את מאווייך, ותשוקותיך המקצועיים בגלל לחצים מבחוץ.

אני עדיין מנסה להתקשר אלייך (למספר הטלפון של אמא שלך שעונה ומנתקת מייד) אם כי אני מודה שאני דיי מיואש ולא פעם אני אומר לעצמי “מה הטעם” ולא מתקשר. כמו שאת יודעת, אין לי כבר מנופי לחץ על אמא שלך בעניין זה – האנשים במשרד החוץ הרוסי שפגשו בי ברוסיה וקלטו את העניין שאת עדיין לא קלטת והבטיחו לדאוג שההסכם יקויים, התחלפו וכך אין לי ממש עם מי לדבר. תוסיפי לכך שגם בצד הישראלי התחלפו האנשים ותקבלי את התמונה כולה… (למרות שאם הייתי רוצה, הייתי יכול לתבוע אותה על הפרת ההסכם שנחתם תמורת שחרור הסבתא שלך, בו היא התחייבה שתתן לי לדבר איתך ולפגוש אותך). אני מודה שהתעייפתי… בגילך, אף אחד כבר לא יכול “לאלץ” אותך לפגוש אותי, אם את לא רוצה, אם כי כנראה ממשיכים להשפיע עלייך שלא לפגוש בי. אולי כבר לא צריכים… כי כפי שאמר לי בזמנו הרב בערל לזר – זה לא שאת אומרת עלי את מה שאמרו לך, את כבר הפנמת את האמירות הללו ועכשיו הן באות מתוכך. זו כבר את שחושבת את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך…

חבל שאת לא מסוגלת להקשיב לשום אמירה עלי פרט לאילו של אמך וסבתך. אם היית באמת רוצה, היית יכולה להגיע בקלות לחקר האמת. כנראה שאת לא באמת רוצה. או לא מסוגלת… חבל… משפטן מוצלח חייב להיות מסוגל לרדת לחקר האמת. גם אם היא כואבת, גם אם היא לא נעימה…

מאיה אחותך מזכירה אותך לא פעם ומתעניינת מה קורה איתך. רוצה לנסוע לבקר אותך. מאוד רוצה from-mayaלהכיר אותך ולספר לך עלי. רוצה שתדעי איזה אבא אני באמת. היא כבר בת שבע וחצי. כל כך חכמה ונבונה. כל כך סקרנית. היא ציירה לך ציור לכבוד יום הולדתך,  וגם לאלון נתנה דף שיצייר לך ציור ורשמה לך כמה מילים, גם על הציור שלו. סרקתי את התמונות עבורך והעלתי אותן כאן. אלון בן שלוש וחצי והוא עדיין לא בעניינים בסיפור שלך, אם כי מאיה מדי פעם מנסה להסביר לו, והוא לא ממש קולט את העניין. אולי בגלל שיש לו אחות מוחשית ולא ברור לו מה זאת אומרת שיש לו אחות שלא נמצאת כאן. למאיה לא היו אחים כשנסעתי לפגוש אותך לפני ארבע וחצי שנים ולכן אולי היה יותר קל להסביר לה. למרות שהוא שאל אותי לפני כמה ימים מי זו הילדה הזו שמצולמת איתי בתמונה על שומר המסך שלי…. (לאחר שהסברתי לו שזו לא מאיה, כשהיה בטוח שזו היא.)from-alon

את אחותם הגדולה של מאיה ואלון. אני חושב שאת מפסידה את החוויה של להיות אחות גדולה של שני ילדים מקסימים כל כך. היית מאוד אוהבת אותם. אני בטוח שהם היו מאוד אוהבים אותך. במיוחד מאיה שכל כך מצפה לפגוש בך…

העובדה שאת לא רוצה להיות בקשר איתי, לא אומר שאת לא יכולה להיות בקשר עם האחים שלך. אני מבטיח לך שאם תתקשרי ולא תרצי לדבר איתי, אלא רק לדבר עם מאיה ולקשקש עם אלון, אפילו רק כדי לשמוע את קולם. אני אתן לך לדבר איתם בלי לדבר איתך יותר מ”היי וביי”. באמת.

את רוצה לומר לי שלא מסקרן אותך לשמוע אותם? לראות אותם?… הם דומים לך.

טוב, זו היתה ההשתפכות השנתית שלי…. אין לי מושג אם ומתי בכלל תקראי את מה שאני כותב. ולכן אני כותב בעברית ולא מתאמץ יותר מדי לתרגם לרוסית או אפילו לכתוב באנגלית שאני בטוח שאת יודעת כבר יותר טוב ממני, למרות שניסית לעשות הצגה שאת לא מבינה כלום, לפני שנה, כשעדיין ענית לי לטלפון ושוחחת איתי “בחביבות”….

אז כמו בשנה שעברה, (לאחר שגם היום, כמו בכל שנה, התקשרתי ושמעתי את קולה של אמא שלך לפני שניתקה את הטלפון, לאחר שביקשתי לדבר איתך), אאחל לך הרבה בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות. שתקבלי קצת אומץ להתמודד מול האמת. שתצליחי להגשים את חלומותייך, אבל שתדעי לחלום את החלומות הנכונים עבורך…

ושאולי בשנה הבאה, נוכל סוף סוף לחגוג לך כאן חגיגת יום הולדת עם כל המשפחה שהיא גם שלך ולא רק שלי… הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. ותמיד תהיה פתוחה…. מספר הטלפון שלי גם הוא לא השתנה ואדאג שגם לא ישתנה…

מתגעגע ואוהב אותך,

אבא

Your father’s thoughts at 50 מחשבות של אבא שלך בגיל

שלום לילך,

כמעט שנה שלא כתבתי כאן. בערך שנה שלא דיברנו… כשאני מתקשר לטלפון של אמא שלך כבר לא עונים לי. ושכשאמא שלך סוף סוף עונה – היא מייד מנתקת וסוגרת את הטלפון. האנשים ממשרד החוץ הרוסי שהבטיחו (וגם קיימו בזמנו) לסייע ולדאוג שאכן יקויימו לפחות הסדרי השיחה השבועיים בינינו, התחלפו ואין לי ממש עם מי לדבר כרגע. וגם הרב בערל לזר לא ממש הצליח להשפיע לא על אמא שלך וגם לא עלייך.

מצד שני – את כבר ממש גדולה ואני מאמין שאם היית רוצה לדבר איתי, לא היית זקוקה לאישור של אמא שלך. חבל. חבל שאין לך עדיין את האומץ להסתכל לאמת בעיניים…

טוב, אז מה את יודעת, הצלחתי להגיע לגיל 50… 🙂 היות ולצערי, אני לא מצפה לקבל ממך טלפון (למרות שכמו תמיד – אני ממשיך לקוות…) אז גם הפעם – אני זה שכותב לך בתקווה שאי פעם אכן תקראי מעט ממה שיש לי לומר לך.

אני יודע שברוסיה ובקרב יוצאי רוסיה, יום הולדת זה עניין “רציני” ואני מניח שגיל 50 הוא סיבה לאירוע לאומי ממלכתי… 🙂  אז זהו, שאצלנו זה לא ממש כך. אחרי שעוברים את גילאי הילדות, לא עושים עניין מ”עוד יום הולדת”. גם גיל 50 זו בסה”כ עוד שנה שעוברת ואין איזה שינוי דרמטי שאני יכול להצביע עליו, אולם זה בכל זאת גיל שגורם לכמה מחשבות ולחשבון נפש. גם אצל אנשים כמוני שלא עושים עניין כמעט משום דבר…

את יודעת, אני זוכר שכשנולדת, עשיתי חשבון שכשאני אהיה בן 50, את תהיי בכיתה האחרונה בתיכון ולאחר מכן תתגייסי לצה”ל. לפני כמה חודשים, הגיע אלי מכתב מהצבא (לא הצבא האדום… 🙂  ). רק שהוא לא היה ממוען אלי, אלא אלייך. קיבלת “צו ראשון” (צו גיוס אותו מקבלים כל נער ונערה בישראל שעתידים להתגייס לצה”ל ושמזמין אותם לראיון ראשוני עם גורמי הצבא ומשם בעצם מתחיל תהליך השיבוץ בצה”ל). אני חייב להודות שזה היה מסמך די מצמרר עבורי. הבירוקרטיה הישראלית, שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, הצליחה להדגיש בפניי כמה גדלת ושאכן חטפו לי את הילדות שלך ואפילו את זמן הנערות שלך, וכן להמחיש לי פן נוסף בעובדה שאת גדלה כל כך רחוק וכל כך מנותק מכאן…

את יודעת, בניגוד לכל מיני תאוריות על גיל 50 ועל חשבון נפש / מאזן / לאן הגעתי ולאן אני הולך, אין לי את המחשבות הללו. גיל 50 מבחינתי, הוא עוד מועד על הרצף הזה של מסע ההרפתקאות שנקרא “החיים שלי”. אני ממש לא מנסה להגיע לשום מקום, אני פשוט מנסה ליהנות מהדרך. ולמרות זאת, אין ספק שגיל 50 הוא ציון דרך. אני היום בגיל של סבא שלי (אבא של אבא שלי) אותו לא הכרתי, שנפטר בגיל 50 (לאחר שהלך לישון בערב, קם בבוקר וראה שהוא מת…)

כמובן שבחיים אנו מציבים לעצמנו כל מיני מטרות ויעדים, כי גם שנמצאים במסע, צריכים להיות לו ציוני דרך, כי אחרת אנחנו עומדים במקום… אבל כבר אמר מי שאמר ש”אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק…” אז לא צריך לקחת את התוכניות שלנו כל כך ברצינות. כלומר, חשוב שתהיינה תוכניות ותכנונים וכן מטרות ויעדים, אבל חשוב שנבין שהכל נתון לשינויים ולכן אחת התכונות הכי חשובות בחיים היא גמישות והסתגלות לשינויים. וכמו שאני “בחיים הקודמים שלי” – כפי שאני מכנה את התקופה של טרום החטיפה שלך, תכננתי להתבגר עם אמא שלך, לראות אותך גדלה, להביא עוד ילד או שניים… על הדרך לעשות קריירה בתחום הניהול והשיווק…  אבל אז המציאות טפחה על פני והבנתי שלאמא שלך ולי אין עתיד תחת אותה קורת גג ולאחר התלבטויות רבות החלטתי להתגרש, כשברור לי שאני לא מתגרש ממך.

הבעיה היתה שאמא שלך לא ממש קיבלה טוב את הגירושין… והחליטה שאם אני מתגרש ממנה אז אני מתגרש גם ממך. שנתיים וחצי אחרי הגירושין, הצליחה לממש זאת באמצעות החטיפה שלך. אני לא יודע אם אלוהים צחק, אבל אני בכיתי… מאז כמובן שכל מהלך החיים שלי, כולל התוכניות שלי השתנו לחלוטין…

בסופו של דבר, הצלחתי לקום על הרגליים ולמרות הכאב והאובדן העצום שגרמה לי החטיפה שלך, הצלחתי להקים משפחה נוספת ולהביא עוד שני ילדים (מאיה ואלון – אחות ואח שלך) ובמקביל להמשיך להילחם על חידוש הקשר איתך. מלחמה שהיו בה עליות ומורדות (בעיקר מורדות…) בה אני מפסיד בשלב זה (וגם את, למרות שאת לא חושבת כך…).

גם הקריירה שלי השתנתה לחלוטין. המסלול של “שכיר בכיר ועשיר” נקטעה כתוצאה מכל השקעת הזמן שלי באיתור מקומך והניסיון להחזירך הביתה, והיום אני עוסק בדברים שונים לחלוטין מאלו שאותם תכננתי בזמנו. חשוב לי הרבה יותר לאכול צהריים עם האחים שלך מאשר לעשות עוד עסקה. (גם כשהייתי נשוי לאמך הקפדתי להגיע בשעות אחר הצהריים כדי שאוכל להיות איתך וכמובן גם כשהייתי גרוש מאמך, הקפדתי שלא לפספס ולו דקה מהסדרי הראיה שלי איתך. שום ישיבת הנהלה לא היתה חשובה יותר מחמש דקות איתך).

למרות כל הצחוקים של אלוהים על התוכניות שתכננתי, אני חייב לומר לך שבסה”כ כשאני מסתכל על עצמי, למרות העצב התמידי שאני נושא בליבי כבר למעלה משלוש עשרה שנה, אני רואה אדם מאושר שנהנה מהחיים וממה שיש לו בחיים. אולי זה נובע מהעובדה שתמיד ידעתי להסתכל יותר על מה שיש מאשר על מה שאין…

אז במסגרת הזו שאני כותב לך כאן ומקווה שתקראי גם את מה שאני כותב, אני מאחל לעצמי שביום ההולדת הבא, לא אצטרך לכתוב כאן יותר, אלא לשבת מולך ולדבר איתך פנים אל פנים כאן בישראל. למרות שאני מוכן להסתפק בשלב זה גם בשיחת טלפון יזומה ממך….

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא