Happy birthday Lilach – 19 years old

שלום לילך,

עוד שנה, עוד יום הולדת, אותו געגוע. למדתי לחיות איתו. רק שהכאב מלווה בתחושת חוסר אונים. כשאמא וסבתא שלך מנעו ממני להיפגש איתך ולתקשר איתך – ידעתי מה לעשות. נאבקתי, נלחמתי על כל שיחה איתך, למרות שאמרת שאת לא רוצה לדבר איתי. כל הזמן נתליתי בתקווה הזו שאולי בסתר ליבך את כן רוצה בקשר ופשוט בגלל ההשפעה של אמך וסבתך את מתנהגת כך והיתה תקווה. תקווה שכשתעמדי ברשות עצמך, כשתהיי בוגרת, בת 18, עצמאית גם לפי החוק, או אז תוסר ההשפעה שלהן ויחודש הקשר, איזשהו קשר… אבל כלום. המסרים והמכתבים שאני מנסה להעביר דרך הרב ברל לזר, פשוט אינם מצליחים לחדור את חומת הברזל שבנו אימך וסבתך סביב ליבך… כל כך מייאש…. כל כך עצוב… איזו החמצה שלי אותך ושלך אותי….

אני מכריח את עצמי לכתוב כאן. כל פעם שאני כותב לך התחושה היא של חפירה עם מזלג בפצע שאף פעם לא מגליד. כשפתחתי את הבלוג הזה, לפני חמש שנים, במטרה שיהווה איזשהו ערוץ תקשורת בינינו או לפחות להעברת מסרים ומכתבים ממני אלייך, עוד קיוויתי שתקראי את מה שאני כותב לך ואולי אפילו תשלחי לי מסרים חזרה. בינתיים אני מבין שאני בעצם כותב ומדבר אל הקיר… אין לי מושג אם את קוראת מה שאני כותב כאן, ולכן אני כותב בעברית. (בהתחלה, כשעוד קיוויתי, כתבתי ברוסית, אחר כך באנגלית ועכשיו – עברית. אם יום אחד תקראי את מה שאני כותב כאן – זה כבר יהיה בזמנים שהמתרגם של גוגל יוכל לעשות את עבודת התרגום באיכות לא רעה…)

טוב, אז אחרי ששיתפתי אותך, או את מי שקורא כאן את מה שאני כותב, בתסכול הנורא של לכתוב לבת אהובה שכבר אינה ילדה, אבל עדיין מושפעת מאותו תהליך של הרעלה כנגד אביה שעברה כילדה, אז אנסה לכתוב לך בכל זאת, כאילו שאת באמת קוראת את מה שאני כותב כאן…

אז את בת 19. הדרך היחידה שלי להבין שיש לי ילדה בת 19 היא להסתכל על הילדים בני ה- 19 כאן במושב גבעת ח”ן ולהבין שגם לי יש ילדה כזו גדולה. לא חוויתי את הגדילה שלך מאז גיל 3 ואחת עשרה חודשים…

מהמידע שיש לי עלייך, אני יודע שאת לומדת משפטים. מצד אחד מפתיע, אני בטוח שאמך וסבתך הופתעו שניתקת את שרשרת לימודי הרפואה במשפחה, ומצד שני ממש לא מפתיע – אני, אם זכור לך, אמרתי לך במפגש בינינו ברוסיה, שאת עומדת ללמוד משפטים, אם כי הדבר נאמר בצחוק, אבל במקרה הזה, זו ממש הוכחה לאמירה שבכל “צחוק” יש מעט מהאמת.

זה אולי ישמע לך מוזר, אבל למרות שאת לא נוכחת כאן, הרי שבתודעה של האחים שלך מאיה ואלון, את חלק מהמשפחה. ואני ממש לא חלק מהעניין של הכנסתך כנושא לשיחה. כששואלים כל אחד מהם לגבי אחים ואחיות, הם תמיד מזכירים את לילך “האחות שנמצאת ברוסיה שהם עדיין לא פגשו אף פעם”…. אני כל פעם נדהם בכל פעם שמישהו שהם מספרים לו על כך, שואל אותי לפשר העניין. עדיין כשבחדשות מזג האוויר מדברים על מזג אוויר בעולם, ומגיעים לתחזית במוסקבה, והחזאי אומר שבמוסקבה יורד שלג, הם אומרים שעכשיו אצל לילך יורד שלג.

כשאני רק חושב על ההחמצה שאת מחמיצה כל יום שאת לא בקשר עם מאיה ואלון (לפחות היית יוצרת איתם קשר…) ועל ההחמצה שלהם אותך… אני בטוח שיכול להיות ביניכם קשר מדהים. יש לך שני אחים מדהימים. מאיה כבר בת 9.5 והיא כל כך מקסימה ומדהימה. היא חכמה וסקרנית ומתעניינת בכל דבר. היא מזכירה לא פעם את הרצון שלה לנסוע לרוסיה ולפגוש אותך. היום לימדתי אותה לרכוב על רולרבליידס. בכלל – הרבה דברים פשוטים וימיומיים שאני עושה איתה  -החל מהליכה לגן כשעוד הלכה לגן ועד הסעה לבית הספר, מבחינתי – אני מרגיש אני איפה שהוא מפצה את עצמי על החוויות שלא עברתי איתך כאבא. אני זוכר שלימדתי אותה לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, זו היתה תחושה של “עכשיו זו היתה צריכה להיות הפעם השניה שאני מלמד ילדה שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר” אותך עוד הספקתי ללמד לרכוב על אופניים עם גלגלי עזר. האופניים הראשונים של מאיה, היו האופניים שלך…

ואלון – איזה ילד מדהים. שובב וחכם עם כל כך הרבה קסם. בן 5.5 בגן חובה. בשנה הבאה כיתה א’. לא להאמין איך הזמן רץ… בשבוע שעבר לימדתי גם אותו לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. תוך שעה, רכב כבר לבד. התכוונתי ללמד אותו לפני כן, בפסח, אבל לא כל כך יכולתי… הצלחתי לרסק בחודש מרץ השנה, קצת לפני פסח, את רגל ימין שלי במהלך חופשת סקי בבולגריה. פעם ראשונה בחיים שאני שובר משהו. אבל כשאני עושה משהו – אני עושה את זה בגדול… 🙂

למדתי בדרך הקשה, שהפיזיקה באמת עובדת… ושפגיעה במהירות 40 קמ”ש בבמפר בשלג במהלך סיבוב שמביא אותך לעצירה מוחלטת על המקום – לא משפיעה כל כך לחיוב על מבנה העצמות…  אז ריסקתי את עצמות השוק למשהו כמו 10 שברים, (לפחות זה היה בסופו של היום החמישי של חופשת הסקי מתוך שישה… 🙂 )  אז הטיסו אותי לארץ, בית חולים, ניתוח, חיבור עם מסמרים ולוחות מתכת, אישפוז… בקיצור – סיפור… האמת שבמהלך האשפוז, חשבתי עלייך לא מעט. חשבתי על כך שיכולתי גם להיהרג בתאונת סקי ואז בעצם לא היינו נפגשים אף פעם מאז אותה פגישה כשהיית בת 12.5 ברוסיה. והכל בגלל כלום. סתם. בגלל שאמא שלך רצתה להעניש אותי על שהתגרשתי ממנה… סתם. ממש סתם.

אז זהו, הייתי עם רגל מורמת איזה 6-8 שבועות, עם קביים, בלי לדרוך על הרגל. עכשיו עברו כבר כמעט 6 חודשים לאחר הפציעה ועוד ארוכה הדרך עד שאוכל לרוץ. ייקח איזה שנה לפחות – ככה אומרים. בינתיים אני מתכונן לתחרות רגל הברזל… 🙂

אבל כן – פציעה כזו מעוררת מחשבות…

אבל למרות זאת – הצלחתי ללמד את אלון לרכוב על אופניים, רק באיחור מהמתוכנן…

אני לא יודע אם את זוכרת או יודעת את תאריך יום הולדתי, אבל גם אני גדלתי בשנה. לפני שבועיים בערך. והפעם הגעתי לגיל קצת מוזר מבחנתי – גיל 52. ובעצם אני יכול לומר שעכשיו אני בגיל של אבא שלי… זה בהחלט מעורר הרבה מחשבות. תחושה מוזרה.

אז אני מקווה שחגגת את יום ההולדת שלך והיה לך כיף. מקווה שיש לך כמה חברים טובים שחגגת איתם. חברים זה דבר חשוב. רק חשוב לבחור נכון את האנשים שאת הופכת לחברים שלך… שיהיו לך חברי אמת, שתוכלי לסמוך עליהם. לא צריך הרבה. מספיק שיהיו כמה חברי אמת. מאחל לך שיהיו לך חברים טובים כמו אלו שאני הצלחתי לאסוף במהלך החיים.

את יודעת, אומרים שמשפחה לא בוחרים… אבל חברים כן. למרות שאני מאמין שאם היית פוגשת את האחים שלך, שגם אם זה נשמע לך מוזר – הם חלק מהמשפחה שלך, היית מאוד מרוצה. לא חושב שהיית יכולה לקוות למשהו יותר טוב מהם. ואת יודעת מה – גם אני לא כזה גרוע, כמו שאת חושבת… אני חושב שיכול היה להיות לנו קשר מצויין. אולי עוד יכול להיות…. מי יודע…. האמת שהכל עכשיו תלוי רק בך…

הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. אנחנו תמיד מקווים ומצפים שיום אחד תחליטי לעשות מעשה וליצור קשר ואולי אפילו לבוא לבקר….

אז כמו תמיד, אאחל לך הרבה בריאות ואושר לפחות עד 120 שנה. והלוואי והשנה סוף סוף יחודש הקשר בינינו.

אוהב ומתגעגע,

אבא.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *