Your father’s thoughts at 50 מחשבות של אבא שלך בגיל

שלום לילך,

כמעט שנה שלא כתבתי כאן. בערך שנה שלא דיברנו… כשאני מתקשר לטלפון של אמא שלך כבר לא עונים לי. ושכשאמא שלך סוף סוף עונה – היא מייד מנתקת וסוגרת את הטלפון. האנשים ממשרד החוץ הרוסי שהבטיחו (וגם קיימו בזמנו) לסייע ולדאוג שאכן יקויימו לפחות הסדרי השיחה השבועיים בינינו, התחלפו ואין לי ממש עם מי לדבר כרגע. וגם הרב בערל לזר לא ממש הצליח להשפיע לא על אמא שלך וגם לא עלייך.

מצד שני – את כבר ממש גדולה ואני מאמין שאם היית רוצה לדבר איתי, לא היית זקוקה לאישור של אמא שלך. חבל. חבל שאין לך עדיין את האומץ להסתכל לאמת בעיניים…

טוב, אז מה את יודעת, הצלחתי להגיע לגיל 50… 🙂 היות ולצערי, אני לא מצפה לקבל ממך טלפון (למרות שכמו תמיד – אני ממשיך לקוות…) אז גם הפעם – אני זה שכותב לך בתקווה שאי פעם אכן תקראי מעט ממה שיש לי לומר לך.

אני יודע שברוסיה ובקרב יוצאי רוסיה, יום הולדת זה עניין “רציני” ואני מניח שגיל 50 הוא סיבה לאירוע לאומי ממלכתי… 🙂  אז זהו, שאצלנו זה לא ממש כך. אחרי שעוברים את גילאי הילדות, לא עושים עניין מ”עוד יום הולדת”. גם גיל 50 זו בסה”כ עוד שנה שעוברת ואין איזה שינוי דרמטי שאני יכול להצביע עליו, אולם זה בכל זאת גיל שגורם לכמה מחשבות ולחשבון נפש. גם אצל אנשים כמוני שלא עושים עניין כמעט משום דבר…

את יודעת, אני זוכר שכשנולדת, עשיתי חשבון שכשאני אהיה בן 50, את תהיי בכיתה האחרונה בתיכון ולאחר מכן תתגייסי לצה”ל. לפני כמה חודשים, הגיע אלי מכתב מהצבא (לא הצבא האדום… 🙂  ). רק שהוא לא היה ממוען אלי, אלא אלייך. קיבלת “צו ראשון” (צו גיוס אותו מקבלים כל נער ונערה בישראל שעתידים להתגייס לצה”ל ושמזמין אותם לראיון ראשוני עם גורמי הצבא ומשם בעצם מתחיל תהליך השיבוץ בצה”ל). אני חייב להודות שזה היה מסמך די מצמרר עבורי. הבירוקרטיה הישראלית, שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, הצליחה להדגיש בפניי כמה גדלת ושאכן חטפו לי את הילדות שלך ואפילו את זמן הנערות שלך, וכן להמחיש לי פן נוסף בעובדה שאת גדלה כל כך רחוק וכל כך מנותק מכאן…

את יודעת, בניגוד לכל מיני תאוריות על גיל 50 ועל חשבון נפש / מאזן / לאן הגעתי ולאן אני הולך, אין לי את המחשבות הללו. גיל 50 מבחינתי, הוא עוד מועד על הרצף הזה של מסע ההרפתקאות שנקרא “החיים שלי”. אני ממש לא מנסה להגיע לשום מקום, אני פשוט מנסה ליהנות מהדרך. ולמרות זאת, אין ספק שגיל 50 הוא ציון דרך. אני היום בגיל של סבא שלי (אבא של אבא שלי) אותו לא הכרתי, שנפטר בגיל 50 (לאחר שהלך לישון בערב, קם בבוקר וראה שהוא מת…)

כמובן שבחיים אנו מציבים לעצמנו כל מיני מטרות ויעדים, כי גם שנמצאים במסע, צריכים להיות לו ציוני דרך, כי אחרת אנחנו עומדים במקום… אבל כבר אמר מי שאמר ש”אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק…” אז לא צריך לקחת את התוכניות שלנו כל כך ברצינות. כלומר, חשוב שתהיינה תוכניות ותכנונים וכן מטרות ויעדים, אבל חשוב שנבין שהכל נתון לשינויים ולכן אחת התכונות הכי חשובות בחיים היא גמישות והסתגלות לשינויים. וכמו שאני “בחיים הקודמים שלי” – כפי שאני מכנה את התקופה של טרום החטיפה שלך, תכננתי להתבגר עם אמא שלך, לראות אותך גדלה, להביא עוד ילד או שניים… על הדרך לעשות קריירה בתחום הניהול והשיווק…  אבל אז המציאות טפחה על פני והבנתי שלאמא שלך ולי אין עתיד תחת אותה קורת גג ולאחר התלבטויות רבות החלטתי להתגרש, כשברור לי שאני לא מתגרש ממך.

הבעיה היתה שאמא שלך לא ממש קיבלה טוב את הגירושין… והחליטה שאם אני מתגרש ממנה אז אני מתגרש גם ממך. שנתיים וחצי אחרי הגירושין, הצליחה לממש זאת באמצעות החטיפה שלך. אני לא יודע אם אלוהים צחק, אבל אני בכיתי… מאז כמובן שכל מהלך החיים שלי, כולל התוכניות שלי השתנו לחלוטין…

בסופו של דבר, הצלחתי לקום על הרגליים ולמרות הכאב והאובדן העצום שגרמה לי החטיפה שלך, הצלחתי להקים משפחה נוספת ולהביא עוד שני ילדים (מאיה ואלון – אחות ואח שלך) ובמקביל להמשיך להילחם על חידוש הקשר איתך. מלחמה שהיו בה עליות ומורדות (בעיקר מורדות…) בה אני מפסיד בשלב זה (וגם את, למרות שאת לא חושבת כך…).

גם הקריירה שלי השתנתה לחלוטין. המסלול של “שכיר בכיר ועשיר” נקטעה כתוצאה מכל השקעת הזמן שלי באיתור מקומך והניסיון להחזירך הביתה, והיום אני עוסק בדברים שונים לחלוטין מאלו שאותם תכננתי בזמנו. חשוב לי הרבה יותר לאכול צהריים עם האחים שלך מאשר לעשות עוד עסקה. (גם כשהייתי נשוי לאמך הקפדתי להגיע בשעות אחר הצהריים כדי שאוכל להיות איתך וכמובן גם כשהייתי גרוש מאמך, הקפדתי שלא לפספס ולו דקה מהסדרי הראיה שלי איתך. שום ישיבת הנהלה לא היתה חשובה יותר מחמש דקות איתך).

למרות כל הצחוקים של אלוהים על התוכניות שתכננתי, אני חייב לומר לך שבסה”כ כשאני מסתכל על עצמי, למרות העצב התמידי שאני נושא בליבי כבר למעלה משלוש עשרה שנה, אני רואה אדם מאושר שנהנה מהחיים וממה שיש לו בחיים. אולי זה נובע מהעובדה שתמיד ידעתי להסתכל יותר על מה שיש מאשר על מה שאין…

אז במסגרת הזו שאני כותב לך כאן ומקווה שתקראי גם את מה שאני כותב, אני מאחל לעצמי שביום ההולדת הבא, לא אצטרך לכתוב כאן יותר, אלא לשבת מולך ולדבר איתך פנים אל פנים כאן בישראל. למרות שאני מוכן להסתפק בשלב זה גם בשיחת טלפון יזומה ממך….

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *