ערב יום הכיפורים. עוד שעה נכנס הצום כאן בארץ. אבל את כבר 13 שנים אינך כאן.
יום כיפורים הוא יום של חשבון נפש לכל מי ששייך לעם היהודי. בלי שום קשר אם הוא מגדיר עצמו כדתי או כחילוני.
אני לא יודע איך זה עובד אצלך. האמת שאני פשוט לא מכיר אותך. את הבת שלי ואני פשוט לא מכיר אותך… משפט נוראי מבחינתי ואולי מכל בחינה אפשרית… עד גיל 4 הכרתי אותך הכי טוב בעולם, ועכשיו – כלום…
הייתי רוצה שתהיי מסוגלת לעשות חשבון נפש, שתהיי מסוגלת לומר לעצמך: “הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים”, “הגיע הזמן להקשיב לאנשים אובייקטיביים שסיפרו לי על כך שאבא שלי הפך עולמות כדי לאתר אותי ולנסות להחזיר אותי לארץ” הגיע הזמן שתוכלי לקחת אוויר ולהבין שאולי מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך אינו כל כך נכון… בעצם, שההיפך הוא הנכון.
כל חג, כבר למעלה מ- 13 שנה, הוא חג שיש בו צביטה בלב עבורי, עם כל האושר שממלאים אותי אחייך – מאיה ואלון, עדיין את חסרה לי. מאוד…
אז גם השנה אאחל לעצמי ולך, שהשנה, כשאת כבר ממש נערה בוגרת, תאזרי סוף סוף אומץ ותחדשי את הקשר איתי – אבא שלך שכל חטאו היה שהתגרש מאמא שלך…
וכמובן – הרבה בריאות ואושר ושכל מה שאיחלתי לך בברכה ליום הולדתך לפני שבועיים – יתגשם השנה.
גמר חתימה טובה ושנה טובה.
אבא