עזרו למבצע החיפושים - ספרו לחברים

Help the search - tell a friend

מאת צפורה רומן - ינואר 2002

"ביום שישי בבוקר, הגעתי למסקנה חשובה: שלילך, בתי, הגיעה לגיל, שבו אבא שלה יכול להעיף אתה עפיפון בים. קניתי עפיפון צבעוני, והגעתי, שמח וטוב לב, בארבע אחר-הצהריים, למקום הקבוע שבו היינו אמורים להיפגש - בגינה, לא רחוק מהבית שבו גרה עם אמא שלה. בשעה היעודה, היא לא הגיעה. אף כי האיחורים היו דבר די רגיל, הרמתי טלפון לדירה. המזכירה האלקטרונית ענתה לי מיידית, והשארתי הודעה, שאני מחכה. אבל, פתאום היתה לי מין תחושת בטן, שמשהו קרה". כך, ירון רותם (37), שבתו בת הארבע, לילך, נעלמה מאז סוף יולי 2001, ועקבותיה נעלמו.

"הדם אזל לי מהפנים והתכסיתי בזיעה קרה. האינטואיציה שלי אמרה לי, שאמא שלה, גרושתי, יצאה אתה מהארץ, מבלי להודיע", הוא אומר. "והיה לי על מה להסתמך: אחותה ובני משפחתה יצאו חודש קודם לכן לארצות-הברית, וכשחיברתי אחד ועוד אחד לא היה לי ספק, שגרושתי ואמה, יצאו בעקבותיהם, עם הילדה שלי."

נסער, פנה ירון למשטרת מרחב ירקון שבתל-אביב, והעלה בפני השוטר התורן את חששותיו, תוך שהוא מדגיש, שקיים צו לעיכוב יציאתה של הילדה מהארץ, המהווה חלק מהסכם הגירושים, שנחתם כשנתיים וחצי קודם לכן, בינו לבין אמה-גרושתו. במשטרה הרגיעו אותו. "אולי היא נסעה עם הילדה לנופש בבית-מלון או לטיול… היא בטח תחזור עוד יום-יומיים.. וכו'". אך הוא עצמו לא היה שאנן. "הרגשתי שזה משהו הרבה יותר חמור. הגשתי תלונה על הפרת צו, וקיוויתי שהשוטר צודק".

במהלך השבת, הוא מספר, חזר לדירה שבה התגוררו לילך ואמה, בשכונת נווה-שרת בתל-אביב, ומצא אותה סגורה ומסוגרת, כמו גם את דירת הסבתא, שגרה בסמוך. שכנים ששאל, לא ידעו לספק לו מידע. ביום ראשון התייצב שוב במשטרה, ועד מהרה התאמתו חששותיו, נוכח מסך המחשב המשטרתי. שמותיהן של לילך, אמה ד"ר מרינה בלפר-רותם, וסבתה ד"ר איזבלה בלפר, נרשמו על-ידי משטרת הגבולות. הן עזבו את הארץ ב26- ביולי, יום חמישי, בשמונה בערב.

"הרגשתי, שאני מת!", אומר ירון, שמאותו רגע הפך היעלמה של בתו היחידה לאובססיה של חייו. כשהוא משחזר את מהלך העניינים שהתרחש מאז האירוע הטראומטי, עולות דמעות בעיניו. "יצאתי מתחנת המשטרה, נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע, אבל בכיתי נורא והייתי מוכרח לעצור בצד.

"התחלתי בנסיונות לאתר את מקומן של בתי, אמה וסבתה. קרובי משפחה בארץ לא ידעו כלל שהן יצאו מהארץ. הדרך היחידה היתה לנסות ולאתר את אחותה בארצות-הברית. מאחר שהיא יצאה כמדענית, למכון הבריאות הלאומי האמריקני (NIH) בוושינגטון, הצלחתי להגיע דרך האינטרנט לדואר האלקטרוני שלה, יצרתי קשר, אבל לא קיבלתי תשובה. מכיוון שכך, בניתי תוכנית עבודה, שתכליתה לגלות איפה הבת שלי, מה עושים כדי למצוא אותה ואיך מחזירים אותה הביתה".

ירון רותם, בן המושבה גבעת-חן ליד רעננה, הכיר את מרינה בלפר, אז סטודנטית שנה חמישית לרפואת שיניים. הרומן בין הצבר התמיר (1.92 מ') – אז סטודנט לתואר שני במינהל עסקים, לבין השחרחורת נמוכת הקומה (1.65 מ'), שעלתה ארצה ממוסקבה, התחיל בבריכה של אוניברסיטת תל-אביב. "היא ואמה, רופאת עיניים, הגיעו ארצה ארבע שנים קודם לכן, בדיוק ביום שאבא שלי נפטר בפתאומיות. אחותה, בעלה ובתה עלו עוד קודם. המשפחה נקלטה בארץ מצויין. הן נשים מאוד מוצלחות", אומר ירון. לאחר סיום לימודיה התקבלה ד"ר מרינה בלפר להתמחות ברפואת שיניים לילדים ב"הדסה" ירושלים ועבדה במקצועה. כשנישאו, הוא עבד במשרד התשתיות הלאומיות, כמרכז תקציב לחברות של המשרד, ולאחר שלוש שנים חזר לשוק החופשי ועבד כאיש שיווק בתפקידים בכירים.

ואז, נולדה לילך, תינוקת מתוכננת ומאוד רצויה. "הייתי בלידה וכשהסתכלתי עליה לראשונה, הרגשתי פרץ רגשות מדהים, שלא היכרתי", אומר ירון. הרגשתי שזאת מעין "גירסה נשית שלי".

בני הזוג רותם התגרשו כשלילך היתה בת שנה וחצי. יותר מכך נבצר מאתנו לספר בגלל צו איסור פרסום, שהוטל על נסיבות הדברים עד לחטיפתה של הילדה מהארץ. במשך כשנתיים וחצי פגש האב את בתו, על-פי הסדרי ראיה שנקבעו בהסכם הגירושים. בפעם האחרונה בילה אתה ב25- ביולי 2001, יום לפני יציאתה מהארץ. "היה לנו יום נהדר. בילינו יחד שלוש שעות. היינו במושב, נסענו בטרקטורון, קנינו אבטיח במיקשה, שיחקנו עם ילדים של חברים ועם הכלב שלה. החזרתי אותה הביתה בשעה היעודה, נתתי לה נשיקה, כרגיל, מתוך ידיעה שאראה אותה יומיים אחר-כך."

ב – 31 באוגוסט, לאחר שתם הזמן של שהייתה החוקית בחו"ל, הגיש במשטרת מרחב ירקון בתל-אביב תלונה על חטיפת בתו. "התייחסו לחטיפת בתי כמו שמתייחסים לגניבת רדיו-טייפ מהמכונית", הוא קובל, "אבל לא הנחתי להם. התקשרתי כל יום והתחננתי שיעשו משהו. התשובה היתה: 'אנחנו עושים את העבודה שלנו!'".

במקביל, יצר קשר עם המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, בראשות עירית קאהן, שעליה ועל מרלין מזל שמטפלת בעניינו, הוא מרעיף תשבחות רבות. "לבד מהטיפול המקצועי והענייני, היתה שם אהדה וסימפטיה מהרגע הראשון". הטיפול של משרד המשפטים בנושא מתבסס על "אמנת האג", המסדירה את השבת המצב לקדמותו, במקרים שילד מוצא שלא-כדין מארץ מסויימת (כיום חתומות עליה 69 מדינות, כולל ארצות-הברית וישראל), או שאינו מוחזר אליה שלא-כדין. לאחר שביום 9 בספטמבר הוכרז, בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, שלילך רותם אכן נחטפה, וכי מקום מושבה הטבעי הוא ישראל, הגישה המדינה, בשמו של ירון רותם, בקשה להחזרתה של לילך לישראל.

ב – 11 בספטמבר 2001 , תאריך שיישאר כטראומה בזכרון האנושי, יצא ירון רותם בדרכו לרוקוויל מרילנד, שליד וושינגטון, שם מתגוררת דודתה של לילך. כמו נוסעים רבים, לא הצליח להגיע ליעדו בדרך האוויר, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים. מטוסו נחת בקנדה, ובמאמצים רבים הצליח להגיע לניו-יורק. בינתיים, פעלו כל הגופים שהוכנסו לסוד העניין, כולל הקונסוליה הישראלית, המשטרה בישראל ואחרים. חוקרים מטעמו, שיצאו לארצות-הברית ימים מספר לפניו, כדי להתחקות על עקבות בתו, הצליחו לאתר חשבון בנק שגרושתו ואמה פתחו בארצות-הברית. עורך-דין אמריקני ששכר, הוציא צו מעצר נגד השתיים, בהיעדרן, ואחותה נקראה לעדות בבית-משפט פדרלי והודתה, שהן היו אצלה עשרה ימים ואחר-כך נעלמו לה, ומידי פעם, הן יוצרות קשר לזמן קצרצר, כדי שלא יאתרו את השיחה, ומנתקות. "החוקרים ששכרתי התמקמו בסמוך לדירת האחות, כדי למצוא סימנים לילדה. ב14- בספטמבר חל יום הולדתה הרביעי, ואם היא ואמה היו בסביבה, אני משוכנע שהיה מתקיים מיפגש משפחתי לחגוג את האירוע." אבל, עקבותיהן של לילך ואמה נעלמו.

שהייתו של ירון בארצות-הברית לא הניבה פירות משמעותיים. חמישה שבועות לאחר צאתו לשם, חזר ארצה. "פשוט, נגמר לי הכסף", הוא אומר. "עד עכשיו, חמישה חודשים וחצי אחרי חטיפתה של בתי, הוצאתי 55,000 דולר ואני חייב כבר 100,000 ש"ח, ולא עליתי על עקבותיה. בעצם אני נמצא בנקודה שבה התחלתי."

ב25- באוקטובר 2001, חודשיים אחרי שלילך הוכרזה כחטופה, הוקם במרחב ירקון של משטרת ישראל צוות חקירה מיוחד (צח"מ), "אנשים נהדרים, שלקחו את הנושא ברצינות רבה", אומר ירון. "הם עושים עבודה מצויינת. אבל, הבעיה היא, שכל-כך הרבה זמן עבר… יש סימנים, מגיע מידע ממקומות שונים בעולם, תופסים קצה חוט, ובסופו מתברר, שאין כלום".

עד לחטיפתה של לילך, עבד ירון רותם כמנהל שיווק של חברה ארצית גדולה, ממנה עמד לעבור לתפקיד בכיר אחר. "כשעליתי על המטוס, עזבתי הכל. מאז, אני לא עובד. אני גר אצל אמא שלי ומשתמש ברכב שלה ובטלפון, וכל הזמן שלי מוקדש לנושא. אני מתאם את הפעולות שנעשות בשטח, נמצא בקשר רצוף עם עורך-הדין והחוקר האמריקני שהפעלתי, מביא למשטרה מידע וכיווני מחשבה חדשים ומהווה חלק מצוות החשיבה של הצח"מ."

עוד בהיותו בארצות-הברית, יצר קשר עם עמותת "הורות שווה" בישראל, שנטלה עליו חסות, נרתמה לעניין ומסייעת לו, פיזית ונפשית, במלחמה שבה, להרגשתו, הוא נלחם כנגד כל הסיכויים.

"היום, משטרת ישראל עושה כל שביכולתה להביא את לילך הביתה בשלום. אבל, היא אינה יכולה לפעול בחו"ל, אלא באמצעות הפעלת משטרות אחרות, ולשם כך היא מפעילה גם את האינטרפול – המקשרת בין משטרות בעולם. לצערי, יש משטרות עם סדרי עדיפויות שונים, ולא תמיד נושא כזה עומד בראשם. לכן, איני יכול להניח את החיפוש אחרי בתי לאחרים."

במסגרת עמותת "הורות שווה", הקים ירון את "התנועה להחזרת לילך לישראל", שיזמה דיון בוועדה לקידום מעמד הילד בכנסת, בראשות ח"כ תמר גוז'נסקי, בנושא חטיפת ילדים. בעקבות הדיון, שהתקיים בנובמבר, הגיש ירון טיוטא להצעת חוק בנושא מניעת חטיפות ילדים וטיפול במקרי חטיפה. "כשילד נולד במדינה הזו, נחתם חוזה בלתי כתוב בינו לבין המדינה, ונאמר בו בין השאר, שכשהוא ילד, יש לו זכות למספר דברים, כמו: הזכות לקשר עם שני הורים, לזהות משל עצמו, לקורת-גג וכו'. ופה, מדובר באזרחית המדינה, בת ארבע, שנשללו ממנה זכויות אלו ואחרות. לכן, המדינה צריכה להחזיר את לילך לארץ, ממנה נחטפה", הוא מדגיש. "העניין הוא, שכולם אומרים שאני צודק, אבל למדינה אין כסף לממן את החזרתה, ואם לא אפעיל עורכי-דין וחוקרים פרטיים, אני חושש שלא אראה לעולם את בתי".

בשבועות האחרונים, מתנוססות ברחובות ובעתונים במרכז הארץ מודעות של "התנועה להחזרת לילך לישראל" ובאינטרנט הוקם, על ידי מתנדב מעמותת "הורות שווה", אתר מגוון, המביא את סיפורה ואת תמונותיה. "באתר נרשמות כמאה כניסות ליום", אומר ירון. "ומי שנכנס, מתבקש גם לפעול. חיברנו מכתב שרשרת שכל אחד מתבקש לשלוח לכל רשימת התפוצה שלו, עם דגש על קהילות של יוצאי רוסיה ורופאים (ובמיוחד רופאי ילדים ורופאי שיניים) בעולם כולו, כולל ברית-המועצות. יהודים, כעקרון, הם רשת מעולה. אם כל אחד ישלח את המכתב למישהו שהוא מכיר בעולם, אני מאמין שנגיע לבית שבו הן נמצאות".

בנוסף, הוא פונה לגופים מסחריים בבקשה לקחת חסות ולסייע לו בגיוס כספים למימון מאבקו. "אחד הרעיונות הוא הדפסת חולצות עם תמונות של לילך, שיימכרו ותמורתן תוקדש למאבק. לשם כך אני זקוק לבעל ממון שיהיה מוכן להירתם."

בנוסף, הוא פונה גם לאזרחים מן השורה. "אני מתגבר פה על מחסום בושה גדול. מעולם לא ביקשתי טובות. להיפך, אני מאלה שתמיד עזרו לאחרים. הפעם, אני פונה לכל מי שיכול לסייע בתרומה, גם בכסף קטן. אני חייב לומר, שאנשים לא אדישים. להיפך," הוא אומר, והטלפונים שהגיעו אליו במהלך השעות של שיחתנו, יעידו על כך. שיחת הטלפון המרגשת ביותר שהגיעה אליו, לדבריו, היתה מבידואי בנגב, שראה מודעה בעתון מקומי, והתקשר לשאול איך יוכל לעזור. "אנשים מתביישים לתרום 10 ש"ח, ואני מבקש מהם שלא יתביישו. שיתרמו. כי כל שקל מצטרף לשני, ועם התרומות של כולם, נצליח להחזיר את לילך הביתה".

כבר חמישה חודשים וחצי שלא ראית את בתך. אתה חושב שהיא חושבת עליך? מתגעגעת אליך?

"אני בטוח שהיא מתגעגעת. היה בינינו קשר נדיר. גם אחרי שהתגרשתי מאמה, כשלילך היתה בת שנה וחצי, לא היה רגע של נתק ביני לבינה. המיפגשים שלנו היו דבר מקודש אצלי. בעבודה ידעו, שאני עובד שעות ארוכות כל השבוע, אך בימי רביעי, שהיו היום 'שלנו', לא הייתי מוכן להישאר עוד דקה בעבודה. וזה לא היה מהקרבה או מחובה. היה לי אתה הכי כיף בעולם, נהניתי בחברתה כפי שלא נהניתי עם אף אחד אחר. הייתי מאושר אתה. היא ילדה מקסימה. סקרנית, דעתנית, עם המון שמחת-חיים, יודעת ליהנות מהדברים הקטנים. יכולנו לצפות שעה בתל נמלים, שיחקנו המון ביחד. בבית של אמא שלי, שבו אני גר, במושב, היה לה חדר משלה, עם צעצועים ומשחקים, עם המטבח שקניתי לה ובו בישלה לי תבשילים מפלסטלינה, וכלב שקניתי לה כגור בן שישה שבועות, היא נתנה לו את השם "בומי" והוא אהבתה הגדולה. אני בטוח שגם הכלב סובל, ואני סובל בכל פעם שאני רואה אותו. הוא מזכיר לי אותה ואני משתגע. אני משוכנע, שהיא סובלת בסיר הלחץ שהיא נמצאת בו. אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי, זה מה היא שומעת עלי. אולי אומרים לה, שאבא שלה לא אוהב אותה, שהוא לא רוצה אותה, ששכח אותה וכו'. אני לא ישן בלילות מהדאגה מה יהיה אם לא אצליח להחזיר אותה לארץ, ויעברו שנים עד שאראה אותה שוב, אם בכלל."

אתה בסך-הכל בן 37, ובעצם תוכל להביא לעולם עוד מספר ילדים. אולי יותר בריא לך לוותר על החיפוש אחר לילך ולהקדיש את המשאבים הפיזיים והנפשיים להקמת פרק ב'?

"מה הקשר? אני בפירוש אקים משפחה חדשה, כשאמצא את בת-הזוג הנכונה. אבל, זה לא קשור לעניין. אם את עושה עוד ילד, את אוהבת פחות את הילד הראשון שלך? לילך היא זו שהעניקה לי את החוויה האדירה של הורות, לימדה אותי מה זה להיות אבא. להסביר מה היא האהבה הזו, למי שלא חווה אהבה של הורה לילד, זה כמו להסביר לעיוור מלידה מה זה צבע כחול. לילך היא האדם היחיד שאני אוהב יותר מאשר את עצמי. ולאהבה כזו אין תחליף!".

כתובת אתר האינטרנט של "התנועה להחזרת לילך לישראל": WWW.LILACH.ORG

The association for returning Lilach to Israel is operating under the auspice of Horut-Shava (equal-parenting) Israel.