לילך,

עוד שנה עברה, 14 שנה מאז שנחטפת ממני. עוד יום הולדת, עוד חג, עוד שנה חדשה, אבל עבורי כבר 14 שנה ישנו אותו געגוע אלייך, לילך – בתי הבכורה שנלקחה ממני. (שלא ממש נראה לי שקוראת את מה שאני כותב כאן… אבל אולי פעם, מי יודע, הזיכרון הנצחי של האינטרנט…)

אני מודה שלמדתי לחיות עם הגעגוע, פחות קשה לי, אבל עדיין כואב. מאוד כואב.. המחשבה על כך שגדלת להיות ילדה שאומרת שאין לה אבא, היא נוראית. רוב הזמן אני חי בהדחקה של הכאב והמחשבה על אובדן האבהות עלייך, וברוך השם שיש לי את מאיה ואלון – אחייך המדהימים שמצילים אותי כל יום מחדש… הכתיבה כאן קשה לי. אנשים אמרו שאולי כדאי שאכתוב על כל הפרשה, שמעבר לכך שמדובר בסיפור מרתק, זו גם תהיה תרפיה עבורי. אבל משום מה, עבורי זו לא תרפיה, זה מסע מפרך אל זכרונות כואבים ושל פתיחת פצעים שכוסו בפלסתר. משום מה, לדבר על כך, יותר קל לי מאשר לכתוב על זה. יש משהו בכתיבה, אצלי, שנכנס לי יותר לנשמה, שחופר בפצע הפתוח יותר לעומק…

בדיוק היום, 11 בספטמבר, מעבר למשמעות של התאריך הזה בארצות הברית של אמריקה, אצלי הוא מסמל את יום תחילת המסע שלי אחרייך. בתאריך 11/9/2001, בדיוק ביום בו טרוריסטים הפילו את מגדלי התאומים, אני הייתי בדרכי לוושינגטון, בעקבות מידע שהיה לי, לאזור בו גרה דודתך אינה. שם התגלה קצה החוט, שהוביל אותי לאחר שנה וחצי לאתר אותך ברוסיה. אם הייתי בלש, הייתי צריך להיות מרוצה, שכן הצלחתי לפתור את תעלומת חטיפתך, אבל היות ובסה”כ אני אבא ורציתי לחזור להיות אבא פעיל בחייך, הרי שמבחינה זו לצערי הרב, נכשלתי… טוב, מספיק לחפור בעבר.

אז זהו, עוד 3 ימים את כבר בת 18, בוגרת ועצמאית גם על פי החוק (אני מניח שגם ברוסיה).

פשוט לא להאמין שיש לי ילדה כל כך גדולה. לפני כשנה וחצי קיבלתי בדואר מכתב הזוי – צו ראשון המזמן אותך ללשכת הגיוס לצה”ל. האמת שחשבתי לשלוח אלייך את הצו, אבל לא ממש ידעתי לאן וגם היה ברור לי שזה מאמץ סרק. השנה היית אמורה להתגייס לצה”ל, מה שכפי הנראה לא עומד לקרות…

עכשיו, כשאת בת 18, נדמה כאילו העולם כולו פרוס לפנייך. את חכמה, מוכשרת יפה, רק להושיט יד ולקטוף ממה שהעולם מציע… ממקורות יודעי דבר הבנתי שאת לומדת משפטים (ממש כמו שחזיתי כשנפגשנו ברוסיה).

אני מניח שהיה עלייך לא מעט לחץ ללמוד רפואה (בכל זאת, שברת שרשרת של 3 דורות של רופאות במשפחה של אמא שלך… 🙂 ) ועם זאת, הצלחת לעמוד על שלך ולעשות את הבחירות שלך.

אני מקווה שאולי תהיה מסוגלת, סוף סוף, להישיר מבט אל האמת, או לפחות לנסות לחקור את האמת ולצור קשר איתי ועם אחותך ואחיך שאין כמעט שבוע שאינם מזכירים אותך באיזשהו הקשר – מה שאותי די מדהים, היות ואני בכוונה נמנע מלפתח את הנושא בפניהם, מפאת גילם הצעיר (מאיה בת שמונה וחצי ואלון בן ארבע וחצי). למרות שבפירוש חשוב לי שידעו שיש להם אחות גדולה שאני מקווה שיום אחד תופיע בדלת ותהיה חלק מחייהם ולכן סיפרתי להם עלייך, מה גם שכמו שכבר אמרתי לך – תמונתך מאי פעם נמצאת על מסך המחשב שלי.

כל פעם שבטלויזיה אומרים שיש שלג ברוסיה, אז הם אומרים: “עכשיו אצל לילך יורד שלג”, עם אלון ממש בקושי דיברתי עלייך, הוא ראה את התמונה שלך על מסך המחשב שלי כשאת בערך בת שלוש וחשב שזאת תמונה של מאיה מהזמנים שהיתה קטנה יותר… ואז העליתי את העניין בפניו, אבל אז הסתבר לי שמאיה כבר הקדימה אותי וסיפרה לו עלייך.

היינו בחופשה באזור הכינרת ואלון שהוא מאוד חברותי ומסוגל לפתח שיחה בשניה עם אנשים מבוגרים, עמד ליד אישה בבריכה ואני קולט אותו מרחוק מדבר איתה בהתלהבות. אחרי כמה דקות, הוא חזר ונכנסנו לבריכה. כשיצאתי מהבריכה והתיישבתי בכיסא נוח, נגשה אלי האישה איתה דיבר אלון ואמרה לי בהתפעלות איזה ילד מדהים הוא ואיך שהוא סיפר לה בשתי דקות על המשפחה שלו וציין גם שיש לו אחות גדולה שלא באה לחופש כי היא ברוסיה והוא עוד אף פעם לא ראה אותה…

לפני מספר חודשים אלון צייר 5 ציורים ותלה אותם ליד הדלת וביקש ממאיה לעזור לו ולרשום משהו על הציורים. ואז התברר לי שהוא צייר את המשפחה שלו – דמות אחת בכל ציור, וביקש ממאיה לרשום שם ליד כל ציור – אבא, אמא, מאיה, אלון ולילך… לא יודע מה זה עושה לך, כשאת קוראת את זה, אותי זה ריגש עד דמעות… תחשבי על זה – יש לך שני אחים, שלמרות שמעולם לא פגשו בך – מרגישים שאת אחותם הגדולה!

עכשיו את בת 18 ויכולה באופן תאורטי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור. ההבדל בין תאורטי למעשי תלוי רק בך! מבחינתי, תתקשרי ואני אזמין לך כרטיס הלוך חזור. את לא מבינה מה את מפסידה. תעזבי כבר את העובדה שאת מפסידה אותי כאבא, על זה כבר דיברתי איתך (כשעוד היה ברוסיה מי שדאג שתדברי איתי…) וכתבתי אין סוף מילים, את מפסידה שני אחים מדהימים שכל כך רוצים לפגוש אותך.

לילך, את בת 18 עוד 3 ימים, את חכמה ועצמאית את יכולה ללכת אחרי החלומות שלך. תתחילי לחשוב באופן עצמאי, תגשימי את החלומות שאת חולמת. תחיי את החיים שלך ולא של אף אחד אחר.

ואת יודעת מה, את חייבת לעצמך לסגור את המעגל הזה, את חייבת לעצמך להכיר את אבא שלך. לא את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך, אלא באמת להכיר.

קודם כל בשבילך, לא בשבילי. אני כבר איפה שהוא השלמתי, בצער רב מאוד, עם האפשרות שאולי לעולם לא תרצי לראות אותי ואני התרגלתי לחיות יום יום עם הכאב של חסרונך ולמדתי להיות מאושר עם מה שיש לי בחיים. (כשאני קורא את מה שרשמתי בשורה הקודמת, אני רוצה לבכות, אבל האמת שלמרות שאני ידוע כאופטימיסט חסר תקנה, כאן אני מיואש למדי ומודע לכך שזו אפשרות בהחלט מסבירה, במצב שנוצר עקב שטיפת המוח שהעבירו אותך….)

לגבייך – אני חושב שאי שם עמוק בתוכך, לעולם לא תהיי שלמה, עד שלא תסגרי את המעגל הזה איתי – אבא שלך. תמיד יהיה בך משהו חסר, חוסר שקט, עצב פנימי לא מוסבר שנובע מהתת מודע שלך שכן הכיר אותי ושהזכרונות הטובים האמיתיים הקשורים בי, נמצאים בו כשהם מודחקים.

אז לילך, אני מאחל לך רק שנים של בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות, ולגבי השנה שבפתח אאחל לך שתהיה זו שנה של הגשמת חלומות, שנה של סגירת מעגלים, שנה של הרבה שמחה ושיבה לחיק משפחתך המורחבת.

מחכים לך פה בהרבה געגועים,

אבא, וגם אחייך – מאיה ואלון.

הם מציירים לך ציורים (מחר אוסיף אותם כאן)