and again – in Hebrew…

שלום לילך,

השנה דיברנו בשיחה אחת, יותר ממה שדיברנו ב- 8 השנים האחרונות…

לצערי, זו היתה אחת השיחות הכי עצובות ומייאשות שהיו לי…. מצד אחד שמחתי מאוד לדבר איתך ולשמוע את קולך, ולקלוט כמה את חכמה ואינטליגנטית, אך מצד שני, נשבר לי הלב כשהבנתי שהמטרה היחידה בשיחה איתי, היתה לגרום לי לכתוב את המכתב לפרקליטות כדי שיתבטל הרישום של אמא שלך באינטרפול (אגב, לא בטוח שהמכתב היה עוזר).

הבנתי שלא באמת יש לך איזשהו רצון או נכונות אמיתיים, לפגוש אותי, להכיר אותי ולנסות לחדש את הקשר. לבחון, אולי בכל זאת, אני אבא ואדם לא כל כך נורא, כפי שסיפרו לך וכפי שאת כבר בתוך תוכך מאמינה ומשוכנעת, לאחר שטיפת המוח של כל כך הרבה שנים שעברת.

אחרי השיחה שלנו, לא הצלחתי לישון כמה לילות. פשוט הבנתי ששום דבר שאני אעשה, לא ישכנע אותך להאמין ולהבין כמה אני אוהב אותך, כמה את חשובה לי, כמה אני שונה ממה שסיפרו לך אמך וסבתך, וכמה את מפסידה כל יום, שאת לא בקשר איתי ועם אחיך ואחותך, שמאוד רוצים לפגוש אותך. מאיה בת 10, חכמה יפה וסקרנית ושואלת הרבה שאלות עלייך. אלון בן 6, התחיל ללכת השנה לבית הספר. גם הוא חכם סקרן ומקסים ושואל שאלות. גם הוא היה מאוד רוצה לפגוש בך. ושניהם, באופן מפתיע ומופלא – דומים לך.

היום הוא יום הולדתך ה- 20. קשה לי להאמין שיש לי בת כל כך גדולה… כל כך הייתי רוצה לפגוש בך היום ושנלך כולנו לחגוג לך יום הולדת משפחתי, כפי שאנחנו עושים עם אלון ומאיה. כל כך הייתי רוצה שתבחרי להיות חלק ממשפחתנו – משפחתך. אני אומר “תבחרי”, כי היום הבחירה היא רק בידייך. את כבר ברשות עצמך, את לא זקוקה לאישורו של איש או אישה (או במקרה שלך – 2 נשים…) בכדי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור.

היום, באופן סימלי במקום לחגוג לך יום הולדת, עברתי ניתוח ברגל. נדמה לי שכתבתי כאן באתר – בבלוג, במכתבי הקודם אלייך לפני שנה, שריסקתי ברוב כישרון את שוק רגל ימין, במהלך חופשת סקי בחודש מרס בשנה שעברה, ונאלצתי לעבור ניתוח מורכב, לקיבוע השבר המרוסק שהבאתי איתי לארץ מבולגריה… אז היות ועדיין המצב לא ממש תקין ואני סובל עדיין מכאבים ובעיה בקרסול – נאלצתי לעבור ניתוח נוסף לתיקון מה שדרוש תיקון. באופן סמלי – הוא נקבע לתאריך יום הולדתך. 

כך שבנוסף לכאב הלב על החסר שלך בחיי שמתגבר אצלי בחגים ובמועדים כגון אלו, אז התווסף לו היום הכאב ברגל שמתגבר עכשיו עם החלשותה של ההרדמה המקומית… רק שהכאב ברגל יעבור לו בתוך ימים או שבועות, כאב הלב, לעומת זאת – רק מתגבר משנה לשנה… זו גם הסיבה שאני ממעט לכתוב כאן. יש לי הרבה מה לומר לך, אבל כל פעם שאני כותב כאן – אני מרגיש את הכאב ביתר שאת… אז אני מוותר… אני לא מוותר עלייך, אבל אני מוותר על המלחמה עלייך מכיוון שמי שאני אמור להילחם מולה – זו את… ואני לא מסוגל לעשות זאת. 

טוב, התכוונתי לכתוב לך ברכת יום הולדת ויצא לי מכתב לא ממש משמח ומלבב..

אז מה אאחל לך השנה?  כמו בכל שנה – קודם כל – שתהיי בריאה ומאושרת. שתצליחי בכל מעשה ידייך, שתממשי את הפוטנציאל הטמון בך, שתשכילי להקיף את עצמך באנשים טובים שאוהבים אותך ושלא תשכחי שכאן בישראל, יש לך אבא ומשפחה שתמיד תקבל אותך בזרועות פתוחת בכל רגע שתחליטי שאת רוצה להגיע. 

בהזדמנות זו  אאחל לך שנה טובה, שנת בריאות ואושר.

מתגעגע ואוהב, 

אבא