Another year went by. another wasted year that you and I missed… 

Again – I don’t know if you are reading this words….  so I will continue in Hebrew.

I’m sure that if you read this – you will find  someone that will translate this words (or with the google translation button, that I hope that can do the job and translate the main idea properly)…

לילך, (אני יודע שאת מעדיפה לילי, אבל עד שניפגש ואתרגל לשם לילי, אמשיך לקרוא לך לילך), את כבר בת 24. לא להאמין. אני רואה ברחוב צעירות בגילך ואני צריך להזכיר לעצמי, שיש לי ילדה בגילן (ילדה שהיא כבר אשה צעירה)…

בפעם האחרונה שהתראינו, היית חצי מגילך היום. היית בת 12 וכמה חודשים. ולצערי, זו לא ממש היתה פגישה נורמלית בין אב לבת. נפגשנו בבית חב”ד במוסקבה, בנוכחות הרב ברל לזר ועוד כ- 10 משתתפים. פגישה לא קלה. חוויה שהיתה עבורי בעת ובעונה אחת – אחד האירועים השמחים והעצובים שחוויתי בחיי.  בדיעבד, אני חושב שאז התחלתי להבין, שאיבדתי אותך כבת. אז הבנתי, שאת כבר לא ממש מרגישה, או רואה את עצמך כבת שלי. לקח לי זמן להפנים את זה. עדיין – 12 שנה אחרי אותו מפגש – קשה לי לקבל את זה. קשה לי לקבל שזה מצב סופי. עדיין אני חולם ומקווה, שאחזור להיות אבא שלך – לא רק על הנייר, לא רק בתעודת הזהות. 

אני חולם שתגיעי יום אחד ותדפקי בדלת. או שתתקשרי ותאמרי שלום ומכאן הכל יזרום בטבעיות. ובין היתר תכירי את מאיה ואלון – שני אחייך שהיו כל כך שמחים לפגוש בך. 

גם השנה היתה שנה מטורפת ולא שגרתית עבור כל דיירי הכוכב הזה. אנחנו חיים בתקופה הסטורית. שעוד ילמדו עליה בשיעורי הסטוריה גם בעוד 1,000 שנה. בשנה זו למדנו קצת ענווה, למדנו קצת על האפסיות שלנו מול הטבע מצד אחד, ומצד שני – על הכוח שלנו כבני אדם, כשאנחנו פועלים במשותף ככוח אחד למציאת  תרופה לנגיף הזה שעשה לכל האנושות “בית ספר”.

חלקנו גם קיבל פרופורציות ולמד מה באמת חשוב בחיים. הבין שהחיים בלתי צפויים ויכולים להסתיים במפתיע. ושצריך למצות את החיים ולא לפספס דברים שבעבר הרשנו לעצמנו לפספס. קשה לי לקבל את העובדה שאת לא מסוקרנת, ולמרות שאת כל כך חכמה, את בכל זאת לא מסוגלת להבין שעברת שטיפת מוח על ידי אמך וסבתך. קשה לי לקבל את העובדה שאת לא מנסה להתחקות אחר האמת, במיוחד לאור העובדה שבחרת במקצוע כמו עריכת דין שחקר האמת, אמור להיות היום יום שלו. 

כל פעם שאני כותב לך, אני מרגיש את החור בנשמה, שנפער אצלי כשנחטפת לפני קצת יותר מעשרים שנה. כל פעם כשאני כותב לך אני מרגיש איך תולשים לי את הפלסטר ואת הגלד מהפצע העמוק הזה…. 

אז אני אסיים. שוב, פחות או יותר, באותה ברכה שאני מסיים כבר מי יודע כמה פעמים כשאני מברך אותך ליום הולדתך – שתהיי בריאה ומאושרת. שתצליחי בכל מעשי ידייך, שתמיד יהיו סביבך אנשים טובים שאוהבים אותך, שתגשימי את כל חלומותייך ושאולי אחד החלומות שלך השנה, יהיה לפגוש את אבא שלך שמתגעגע אלייך כבר 20 שנה, שאולי תחלמי גם לפגוש ולהכיר ואת שני אחייך  שהיו מאוד מאוד רוצים לפגוש ולהכיר את אחותם הגדולה.

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא