And again – another year has passed and I’m writing to you here instead of talking to you on the phone and congratulating you on your 27th birthday
How I would like to sit with you in a café or a restaurant and celebrate your birthday with your brother and sister and embarrass you with a happy birthday song….

But right now you choose that it won’t happen. it’s a shame. It’s such a shame for every moment that goes by without renewing our relationship between us…

I have no problem being the one who calls first. if you have a problem making initial contact with me – just send me a message on WhatsApp 972-52-2450361 or ask a friend to send me a message with your phone number. (The email with the LILACH.ORG domain is less active I hardly see messages there because most of them are spam.)

So since I don’t really know if you actually read this, and it’s still hard for me to write to you, and unlike you that English became here second mother language , I’ll continue in Hebrew. So either you will update your Hebrew or just use Google Translate, with its limitations…

היום את בת 27, ואני לא ממש קולט שיש לי בת בגיל הזה. האמת שאני עוד יותר לא קולט שלפני כשבוע וחצי, אני הגעתי לגיל 60!!! כשאין ביני לבין המספר המפחיד הזה כל קשר… 🙂

כמו כל שנה גם השנה איחלתי לעצמי שאולי השנה, סוף סוף תביני שהגיע הזמן, להסיר את הפלסטר שלדעתי מונע ממך לפגוש אותי, אותו פלסטר שבעצם מסתיר את הצורך להכיר בעובדה הכואבת והמתסכלת, שאמא שלך וסבתא שלך היו אלו שניתקו אותך מאבא שלך שכל חטאו היה שהתגרש מאמא שלך ועל כך, קיבל מהן את העונש הנורא של ניתוק מהבת שלו שכל כך אהב – ממך לילך. אני יודע שאת מעדיפה לילי LILY אבל מה לעשות, עד שניפגש ואתרגל לשם לילי, מבחינתי את לילך – הילדה שהיתה כל כך קשורה לאבא שלה עד גיל 3 ו- 11 חודשים, הגיל בו נחטפת ממני. באותו יום בו חרב עלי עולמי, עד שהצלחתי לשקם אותו ולחזור לחיים, כשנולדה אחותך מאיה ואחר כך אחיך אלון שממש ממש רוצים להכיר אותך. אבל, החור בלב נשאר וישאר שם לפחות עד שאת תחליטי שהגיע הזמן שגם את מוכנה להתמודד עם הכאב שבידיעה של מה שעשו גם לך אמך וסבתך והכאב על אובדן אותן שנים יקרות מפז של ילדות שבה נוכחים בחייך גם אמא וגם אבא. הכאב על אובדן בלתי ניתן לתיקון של חוויות ילדות עם אבא שכל כך אוהב אותך. חוויות שלא לך ולא לי יהיו אותן… אבל את זו שיכולה להחליט שיהיו לך חוויות עם אבא שלך מעכשיו, מגיל 27.

אני בטוח שגם לך יש חור בנשמה, למרות שאת אולי לא מודעת אליו, למרות שברוסיה מקובלת משפחה של אמא סבתא וילדה וכנראה שזה לא ממש הרגיש לך חריג, אבל אני בטוח שהחור הזה קיים. אני בטוח שהוא משפיע על חייך גם אם לא במודע. הגיע הזמן לרפא את הפצע שקיים אצלי באופן גלוי ואצלך באופן סמוי.

את יודעת, כל פעם כשמגיע תאריך יום הולדתך, אני לא ממש יודע, איך אני אמור להרגיש, שכן מצד אחד אני חוגג את העובדה שנולדת ב- 14/9/97 התאריך בו קיבלתי את אחת משלוש המתנות הכי טובות שהייתי יכול לבקש ומצד שני יש את התחושה הזו של ה”אין” והאובדן של האבהות שלי עלייך כשהיית בת 3 ו- 11 חודשים, את תחושת הגעגוע לאותה ילדה שהיתה מחבקת אותי חזק חזק ולא מוכנה לנתק את ידיה מצווארי, בכל פעם שהייתי מגיע להחזיר אותך לאמא שלך בסיום הביקור של הסדרי הראיה שהתקיימו בינינו 3 פעמים בשבוע (שבמקרים רבים היו מופרים על ידי אמך ולא מתקיימים.)

האמת, בשנים האחרונות, מאז שנהיית בגירה ועצמאית, בכל שנה שעוברת, נהיה לי יותר קשה לכתוב לך. לכן אני בעצם דוחה את הכתיבה וכותב לך בימי ההולדת שלך ממש בסוף היום, שכן המועקה והכאב נעשים קשים יותר משנה לשנה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בעצם את היא זו שמחליטה לא לפגוש אותי ולא להיות איתי בקשר.

אני לא מצליח להבין את הסתירה הפנימית הזו בין עובדת היותך מצד אחד עורכת דין שעוסקת גם במשפט הפלילי, בבני נוער ובזכויות אדם ובין העובדה שאת – מי שהיתה קורבן לניכור הורי ברמה הכי חריפה שיש, לא נלחמת על זכותך המולדת להיות בקשר עם אביך וגם על זכותו של אביך – להיות בקשר איתך. (כן, למרות שאת לא פעילה יותר ב- VK ולא בפייסבוק, מאז שגילית שגיליתי אותך שם, בכל זאת לא ממש קשה למצוא מידע אודותייךבאינטרנט, שכן, מה לעשות – ההצלחה שלך כרוכה גם בפרסום ובחשיפה…. 🙂  אבל כפי שאת יודעת, למרות שאין לי שום בעיה להתקשר וליצור איתך קשר, אני בוחר לתת לך את הזכות לבחור אם ומתי ליצור איתי קשר. בתקווה שתצליחי למצוא את האומץ לעשות זאת סוף סוף…)

האמת שמעבר לנתונים היבשים על תעודות, לימודים ופרסים שבהם זכית, אין לי יותר מדי פרטים עלייך. הייתי שמח לדעת מה קורה איתך מעבר לעניין הקריירה – האם את מאושרת, האם את בזוגיות, היכן את מטיילת, מה את עושה בשעות הפנאי, האם את זוכרת שיש חיים מעבר לעבודה… ועוד פרטים קטנים, שלא פעם יותר חשובים ויותר מעניינים מהפרטים הגדולים…

אז אני מאחל לך, כמו תמיד – הרבה הרבה בריאות, אושר ושמחה עד 120 שנה לפחות. המשיכי להצליח ואל תשכחי להנות מהדרך ומהנאות החיים הקטנות והפשוטות.

אני כאן תמיד עם דלת פתוחה וזרועות מושטות, שרק מחכות לתת לך חיבוק אוהב.

אבא

HAPPY 26 BIRTHDAY LILACH

another year goes by… time doesn’t stops. 

last year you were 25 years old, and I couldn’t get myself to seat and write… last year it was too hard for me…

I have this feeling I am writing this words to myself… because  you don’t bother reading it… so it’s hard…

so again I will continue in Hebrew. you can translate it with google translate or learn Hebrew…

לילך, לא להאמין איך הזמן חולף… השנים חולפות, הזמן לא עומד מלכת והינה את כבר בת 26…

אז כמו תמיד – אני רוצה לאחל לך הרבה בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות. שתדעי להנות מכל הטוב שיש לעולם להציע לך, שתדעי הרבה הצלחה וסיפוק בעשיה שלך. בעולם הציני של עורכי הדין שבו את פועלת אני מקווה שלא תאבדי את מצפונך ואף פעם אל תשכחי שבסופו של דבר מדובר בדיני נפשות ובחיים של אנשים. (מי כמוני יודע זאת…)

תשתדלי, עד כמה שאפשר, להיות בצד הנכון של המתרס – לייצג את הצד שאת מאמינה שהוא הצד הצודק ולאו דווקא את הצד שיותר משתלם לייצג… השכילי להקיף את עצמך בחברי אמת שמוציאים ממך את הטוב שבך, שמאתגרים את מחשבתך ומשמחים אותך. 

אני מבין שסיימת תואר שני ועד כמה שאני יודע – את חיה באנגליה וטוב שלא ברוסיה שהולכת ונהיית מדינה יותר ויותר רעה לתושביה ושכניה… יש לי אינדיקציות מסויימות ואני גם מעריך שהצלחת לבטל את צו ההסגרה הבינלאומי התלוי ועומד נגד אמא שלך בגין חטיפתך ויש לי תחושה שגם היא כבר אינה חיה ברוסיה. (לא נראה לי שזה מסובך מדי לעורכת דין בינלאומית לזכויות אדם, לבטל צו כזה לאחר למעלה מעשרים שנה…)

כואב לי שאין בך את הסקרנות המינימלית להכיר אותי ואת שני אחייך שמאוד מאוד רוצים להכיר אותך, במיוחד אחותך שנסתה ליצור איתך קשר באינסטגרם ונראה שחסמת אותה (אותי מן הסתם חסמת באופן מיידי, אבל אני כבר לא שואל מדוע, אני סתם עצוב על כך ולא מבין מדוע…). אין בך ולו טיפה סקרנות להכיר את אחותך? היא כבר ממש בוגרת (בת 16.5) ואני בטוח שתהיה לכן שפה משותפת. כדאי לך – היא חכמה, מקסימה, טובת לב, סקרנית ובוגרת והיא ממש ממש תשמח להכיר אותך. אני משוכנע שגם את תהיי מאוד שמחה אם תכירי אותה.

לאלון אחיך, תהיה במהלך השנה הקרובה – (בסוף ינואר) בר מצווה. אני בטוח שביקור שלך ואולי אף השתתפות שלך בבר המצווה שלו תהיה המתנה הכי משמחת שהוא יכול לקבל…

לילך, את לא מבינה כמה מהר החיים חולפים וכמה הם אנחנו זמניים בעולם הזה… כל כך חבל שאת נותנת לחיים לחלוף מבלי להכיר אותי – את אביך ואת שני אחייך.

ממש אתמול, טוביה, חבר יקר שלי, הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך והרואי במחלת הסרטן. הוא היה בן 62 במותו. טוביה הכיר אותך והכיר גם את המאמצים הבלתי פוסקים שלי לשמור איתך על קשר לאחר הגירושין שלי מאמא שלך והכיר את הקשיים שהערימה על שמירת הקשר איתך. (זכור לי גם שכשהייתי איתו ועם חבר נוסף בחופשת סקי בהרי הטרודוס בקפריסין, הוא היה עד לניסיונות שלי לדבר איתך בטלפון מחו”ל. נסיונות, שלא ממש זכו לשיתוף פעולה מאמא שלך…)

כל סיפור כזה, מזכיר לי כמה החיים שבריריים ואת העובדה שצריך לנצל כל יום ולחיות. פשוט לחיות ולהיות בקשר עם האנשים שאוהבים אותנו. שחשוב לומר לאנשים שאנחנו אוהבים – שאנחנו אוהבים אותם, כי אף פעם לא יודעים מה יהיה מחר…

אז אני מזכיר לך שאני אוהב אותך מאז הרגע שנולדת ולתמיד , ושאני מתגעגע אלייך כבר למעלה מ- 22 שנה… .

תזכרי שהדלת תמיד פתוחה עבורך – יש לך בית ומשפחה בישראל וושאני מוכן לפגוש אותך בכל זמן ובכל מקום. 

אבא

Another year went by. another wasted year that you and I missed… 

Again – I don’t know if you are reading this words….  so I will continue in Hebrew.

I’m sure that if you read this – you will find  someone that will translate this words (or with the google translation button, that I hope that can do the job and translate the main idea properly)…

לילך, (אני יודע שאת מעדיפה לילי, אבל עד שניפגש ואתרגל לשם לילי, אמשיך לקרוא לך לילך), את כבר בת 24. לא להאמין. אני רואה ברחוב צעירות בגילך ואני צריך להזכיר לעצמי, שיש לי ילדה בגילן (ילדה שהיא כבר אשה צעירה)…

בפעם האחרונה שהתראינו, היית חצי מגילך היום. היית בת 12 וכמה חודשים. ולצערי, זו לא ממש היתה פגישה נורמלית בין אב לבת. נפגשנו בבית חב”ד במוסקבה, בנוכחות הרב ברל לזר ועוד כ- 10 משתתפים. פגישה לא קלה. חוויה שהיתה עבורי בעת ובעונה אחת – אחד האירועים השמחים והעצובים שחוויתי בחיי.  בדיעבד, אני חושב שאז התחלתי להבין, שאיבדתי אותך כבת. אז הבנתי, שאת כבר לא ממש מרגישה, או רואה את עצמך כבת שלי. לקח לי זמן להפנים את זה. עדיין – 12 שנה אחרי אותו מפגש – קשה לי לקבל את זה. קשה לי לקבל שזה מצב סופי. עדיין אני חולם ומקווה, שאחזור להיות אבא שלך – לא רק על הנייר, לא רק בתעודת הזהות. 

אני חולם שתגיעי יום אחד ותדפקי בדלת. או שתתקשרי ותאמרי שלום ומכאן הכל יזרום בטבעיות. ובין היתר תכירי את מאיה ואלון – שני אחייך שהיו כל כך שמחים לפגוש בך. 

גם השנה היתה שנה מטורפת ולא שגרתית עבור כל דיירי הכוכב הזה. אנחנו חיים בתקופה הסטורית. שעוד ילמדו עליה בשיעורי הסטוריה גם בעוד 1,000 שנה. בשנה זו למדנו קצת ענווה, למדנו קצת על האפסיות שלנו מול הטבע מצד אחד, ומצד שני – על הכוח שלנו כבני אדם, כשאנחנו פועלים במשותף ככוח אחד למציאת  תרופה לנגיף הזה שעשה לכל האנושות “בית ספר”.

חלקנו גם קיבל פרופורציות ולמד מה באמת חשוב בחיים. הבין שהחיים בלתי צפויים ויכולים להסתיים במפתיע. ושצריך למצות את החיים ולא לפספס דברים שבעבר הרשנו לעצמנו לפספס. קשה לי לקבל את העובדה שאת לא מסוקרנת, ולמרות שאת כל כך חכמה, את בכל זאת לא מסוגלת להבין שעברת שטיפת מוח על ידי אמך וסבתך. קשה לי לקבל את העובדה שאת לא מנסה להתחקות אחר האמת, במיוחד לאור העובדה שבחרת במקצוע כמו עריכת דין שחקר האמת, אמור להיות היום יום שלו. 

כל פעם שאני כותב לך, אני מרגיש את החור בנשמה, שנפער אצלי כשנחטפת לפני קצת יותר מעשרים שנה. כל פעם כשאני כותב לך אני מרגיש איך תולשים לי את הפלסטר ואת הגלד מהפצע העמוק הזה…. 

אז אני אסיים. שוב, פחות או יותר, באותה ברכה שאני מסיים כבר מי יודע כמה פעמים כשאני מברך אותך ליום הולדתך – שתהיי בריאה ומאושרת. שתצליחי בכל מעשי ידייך, שתמיד יהיו סביבך אנשים טובים שאוהבים אותך, שתגשימי את כל חלומותייך ושאולי אחד החלומות שלך השנה, יהיה לפגוש את אבא שלך שמתגעגע אלייך כבר 20 שנה, שאולי תחלמי גם לפגוש ולהכיר ואת שני אחייך  שהיו מאוד מאוד רוצים לפגוש ולהכיר את אחותם הגדולה.

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא

Another year has passed away, another wasted year you could have a father, a brother and sister in your life…  

You are 23 years old now. 19 years without a father, but it doesn’t seem to bother you… 19 years without you, but my heart is still broken…

At the end of this week, it is ROSH HASHANA. I wish you could dine on our table…

Ok, I succeeded in writing 7 lines without writing the word CORONA… 🙂

So… how are you in this crazy historic days?

I really hope you’re OK – safe and healthy.

Unfortunately, I don’t have any new information about you… 

You blocked me on Instagram, but why did you blocked your sister MAYA? she really wants to know you. she always says ” I wish I had a sister”… and I tell her: “you have one” and she says: “she doesn’t want to be my sister…”

OK. this is enough English for me… now I switch to Hebrew (if you see this post – just use the translation tool…

אוקיי, עוד שנה עברה. עוד שנה לא פשוטה. אני כבר רגיל לחיות עם ה”אין” הזה, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב… 

לפני חודש, נפטר חבר מסרטן לבלב. חודש וחצי ובום. הסתיים הסיפור… למה אני מספר לך את זה? כי לאותו חבר, מסתבר שיש בן מנישואים קודמים. הבן שלו צריך להיות בסביבות ה- 30. אמא שלו לקחה אותו לארה”ב כשהיה בן שנה בערך ומנעה מהאבא לפגוש בו מסיבות שלא ממש הבנתי מהן. האבא שהיה אז מאוד צעיר ובלי משאבים וכוחות נפשיים להילחם, הרים ידיים וזהו. 

לא יכולתי שלא לחשוב עלייך באותו הקשר. לא שאני מתכנן להסתלק מכאן בקרוב… 🙂 אבל, החיים עוברים ואנשים מתעסקים בשטויות, במקום במה שחשוב באמת. מה שחשוב באמת זה משפחה וחברים. זהו. כל השאר זו תפאורה. תקיפי את עצמך במשפחה אוהבת (ויש לך גם את הצד שלי שרק מייחל לחידוש הקשר. מאיה כבר בת 13.5 היא גבוהה, יפה וחכמה. היא בתקופת המרד של גיל ההתבגרות שבהחלט מאתגרת אותנו… היה עוזר אם היתה כאן איזו אחות גדולה שתוכל להדריך ולתמוך בה קצת… אלון גם כן, גדל גם הוא גבוה וסקרן. ממש סקרן. אוהב ללמוד ולדעת דברים. לומד לבד מהיוטיוב לתכנת. גם הוא עקשן לא קטן… 🙂 ). תאספי לך כמה חברים טובים ונאמנים (לא צריך הרבה. מספיק 3-4 חברים טובים, אבל טובים באמת. אנשים שאת אוהבת וסומכת עליהם והם עלייך. וזהו.)

אז אני באמת מקווה שהצלחת להקיף בעצמך באנשים שעושים לך טוב. אנשים שאת יודעת שהם יהיו שם בשבילך בכל מצב. 

לילך, אני בטוח שאת מצליחה בכל מה שאת נוגעת בו, אבל אני מקווה שאת מאושרת. אושר בראש וראשונה תלוי ב”סטייט אוף מיינד” ביכולת שלך לראות את הטוב שבחיים, את חצי הכוס המלאה ולא לתת לחצי הכוס הריקה להוריד אותך למטה. העולם מלא באנשים מצליחים ואומללים. אני רק מקווה ומאחל לך שתדעי להנות מהחיים. אנחנו חיים בתקופה מרתקת, עם כל הקשיים של התקופה הזו, הרי שההזדמנויות שלנו לאושר הן אין סופיות. החיים בעולם המערבי, כבר אינם עוסקים בהשרדות יומיומית אלא בהגשמה ומימוש עצמי. 

אני מאחל לך שהשנה תגשימי את כל חלומותייך, ואשמח אם חידוש הקשר איתי ועם משפחתך מהצד שלי, יהיה חלק מאותו חלום….

אוהב, 

אבא.

Hi Lilach, (I know you prefer Lilaya, but for me, at least until I will know you as a grown-up, you will remain Lilach…) another year gone bye, and you are 22 years old.

I can’t grasp the meaning of having such a grown up daughter… I wish you were here to help me understand the idea of it…

As always I wish you all the happiness and health in the world. and hope you will find in yourself the courage to stand in front of the facts of what really happened in your past.

so many things has happened this year – your sister, Maya, celebrated her bat-mitzva. 

We thought of  sending you an invitation, but it was clear to us that you would not arrive (and also, we didn’t know where to send it to), And I really didn’t want to create a false expectations, not for me and certainly not for Maya.

The last time I saw you, you were exactly the age of Maya.

It would have certainly being nice if you were here with us.

Alon is 8 years old and he is also grows from day to day. 

Ok. I know you have an excellent English and you are doing your second law degree in England. but for me it is a hart breaking mission to right this letter. a letter I am almost certain you will not read… so I will continue in Hebrew. easier and faster for me. you can use google translator, with its’ limits that can make strange mistakes…

טוב, לילך, אני מעדיף בעברית. יותר זורם ופחות להתעכב ולקרוא פעמיים את מה שאני כותב.

אז שוב, הרבה מזל טוב והרבה אושר ובריאות. קשה לי לתפוס כמה את כבר גדולה ועוד יותר קשה לי לתפוס, איך ילדה גדולה כמוך – בעצם כבר אישה מבוגרת חכמה ועצמאית כל כך, אינה מסוגלת להביא את עצמה לכדי התעניינות בדבר האמת על מה שקרה, ולכדי חקר האמת ביחס למה שסיפרו לה כל השנים, מי שגרמו לנתק הנוראי הזה בינך לבין אביך.

היית בהשתלמות משפטית בהאג, אבל לא טרחת להבין מהי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים… כדאי שתעברי על האמנה, כדאי שתנסי לתעברי על פסק הדין של השופט ששפט את סבתא שלך ועל הפרוטוקולים של המשפט. כדאי שתעברי על הראיונות והכתבות שהיו אז. כמעט הכל נמצא באינטרנט. קחי את עצמך כלקוחה הראשונה של עצמך, כעורכת דין ומשפטנית חוקרת שמנסה לרדת לחקר האמת…

וכמו שאומרים לעיתים בחדשות “ובמעבר חד”… באמת שקרו הרבה דברים השנה. הבת מצווה של מאיה, יום הולדת 8 של אלון – שני אחייך שהיו מאוד שמחים אם היית נוכחת בחייהם ולו במעט.

אני חגגתי לפני כשבוע וחצי 55 – גם כן ילד גדול… אני בתהליכי הפסקת התכחשות למשקפיים… 🙂  לא מבין למה האותיות הולכות והופכות לפחות ברורות…. אז מדי פעם אני נשבר ומרכיב משקפיים בזמן שאני קורא. לשמחתי, אלו סימני הגיל היחידים שאני מרגיש. טוב, את הכאבים וחוסר התחושה החלקי ברגל שדפקתי בסקי, אני לא מחשיב. זה לא קשור לגיל, זה קשור לטמטום שנפגש בחוסר מזל… עברו כמעט 4 שנים וכנראה שהשנה אני חוזר ל”מקום הפשע” – לעשות שוב סקי באותו מקום, עם אותם חברים שהייתי איתם לפני 4 שנים כשריסקתי את הרגל. (נו, יש שהיו אומרים “אפרופו טמטום”… 🙂 )

גם במשפחה המורחבת – עמית, בן דודך, שגדול ממך בשנתיים – שלוש, ושהייתם לא רק בני דודים, אלא גם חברים ממש טובים, התחיל ללמוד הנדסת חשמל בטכניון בחיפה. אחיו הצעיר יותר – עמרי, השתחרר לא מזמן מהצבא ועדיין לא החליט מה הכיוון. 

יש לך עוד 4 אחיינים. עדי (שאמך מנעה ממני לקחת אותך לאירוע הברית שלו, למרות שנקבע על ידי בית המשפט שאני זכאי לקחת אותך ואת זכאית להיות נוכחת באירוע) שסיים תיכון וממתין לגיוס לצה”ל, וליאור, בן ה-  13 שאלון מאוד אוהב לשחק איתו פינג פונג. שניהם, יחד עם שני הגדולים, הם ילדיה של דודתך סמדר. וישנם גם רז, בתה הבכורה של דודתך אורית שגם כן מתגייסת בעוד מספר חודשים וערן, בנה הצעיר שחגג החודש 14.

אני מקווה שהסיבה שאת לומדת משפטים היא כי זה באמת מעניין אותך ולא מהסיבה של רצונך לפעול למען ביטול החלטות האינטרפול לגבי אמא שלך… 

טוב, דיי מדכא אותי לכתוב מכתב שאני כמעט משוכנע שלא תקראי (ואני גם נרדם על המקלדת….)

אז אני אפסיק כאן. אשמח שאם את במקרה קוראת את מה שאני כותב כאן, תודיעי לי איכשהו…

אז באמת, אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם ותזכרי – הדלת שלנו תמיד פתוחה בפנייך ואנו מצפים לך הרבה יותר מאשר לאליהו הנביא… 🙂 . הטלפון שלי לא השתנה כבר הרבה הרבה שנים והוא רשום באתר. יש לך את הפייסבוק שלי ואשמח אם לא תחסמי לי את האינסטגרם שלך. אני מבין שרק שם יש עדכונים, ודברים אקטואלים לגבייך. 

אז למרות השנים שחולפות, אוהב אותך מאז ולתמיד ולא מפסיק להתגעגע ולקוות שאחזור להיות אבא שלך אצלך בלב,  

אבא.

And again, I’m allmost sure you will not read this, so – I’m writing to you in Hebrew. You can ask someone to translate it, or you can use google translate – I’ve implemented it on the top of the page. (in second thought – google translation is terible… try to find a hebrew reader…)

so…. HAPPY 21 BIRTHTHAY LILACH (or LILY – the name you call yourself now…) 

שלום לילך, 

מה שלומך?

השנה, לצערי, לא היתה בינינו כל תקשורת, פרט לעובדה, שהבנת שהצלחתי למצוא את הפרופיל שלך באינסטגרם…. (בתור מי שאין לה שום נוכחות באינטרנט, כפי שטענת בפני לפני שנה וחצי, כששוחחנו את אותה שיחה בטלפון, במהלכה סירבת לשלוח לי תמונה עדכנית שלך, הרי שהסתבר לי שיש לך נוכחות מכובדת באינטרנט כבר כמה שנים… )

נדהמתי לראות כמה גדלת, גם מאיה ואלון מאוד התלהבו לראות תמונות שלך. ומאוד התעניינו איפה את ומה את עושה. שימח אותי לראות שאת מצליחה ושאת מטיילת הרבה בחו”ל ואפילו הרבה מאוד…. (למרות שבשיחה בינינו לפני שנה וחצי הצגת תמונה, נו, איך נאמר זאת בעדינות – קצת שונה… 🙂 ) 

לצערי, אם כי לא להפתעתי – כשגילית שאני “עוקב” אחרייך באינסטגרם – חסמת אותי. האמת שכשגיליתי את הפרופיל שלך, התלבטתי אם לשלוח לך הודעה פרטית. בדיעבד – אני מצטער שלא שלחתי, היות ובין כה וכה – בסופו של דבר חסמת אותי… 

חבל… פשוט השקפתי בשקט מהצד – סוג של הצצה מהצד על חלק מהחיים שלך שאת בעצמך החלטת שיכולים להיות פומביים. היית יכולה להיות יותר נדיבה ולתת לי להנות לפחות מהחלק הזה – להרגיש שבכל זאת אני יודע מה קורה איתך… 

אשמח אם תסירי את החסימה. כדי שגם מאיה ואלון (האחים שלך שהם כבר בני 11 ו- 8 ומצדם בהחלט רואים בך סוג של “אחות אובדת”) יוכלו לראות מדי פעם את אחותם הגדולה.

חוץ מזה – היה מעניין, מרגש וגם  קצת מוזר, לראות שאת נמצאת בהאג, בבית הספר הבינלאומי למשפט פלילי. אני לא יודע כמה התעמקת בנושא אמנת האג למניעת חטיפת ילדים, שרוסיה לא היתה חתומה עליה בזמנו – מה שאפשר את העובדה שתגדלי ברוסיה בלי אבא, ולא בארץ עם אבא אוהב ונוכח בחייך… (לדעתי, היום רוסיה כבר חתומה על האמנה)

אגב, עכשיו שאת נכנסת לעולם של ה”גדולים” עם כנסים בינלאומיים, במיוחד שאת זוכה בכל מיני תעודות הצטיינות… 🙂 יהיה לך קצת קשה למנוע מתמונות שלך להתפרסם באינטרנט… פשוט כי הכל מצולם ומייד עולה לרשת. 

ואם מדברים על תחום הלימודים שלך – באמת שעדיין לא ברור לי איך את עדיין לא מבינה איזה פשע ואיזה עוול גרמו לך אמא שלך וסבתא שלך (תקראי קצת מה אומר המשפט הבינלאומי על זכותו של ילד לקשר עם שני הוריו וגם אולי על זכותו של אב לקשר עם ילדיו…) בתור מישהי שמתמחה במשפט פלילי, את אמורה כבר לדעת לחקור ראיות ולרדת לחקר האמת… ויש אין סוף כאלה באינטרנט. כבר היית צריכה להבין מזמן את מהות העניין… (הייתי אומר שהרב הראשי של רוסיה שהינו אדם מאוד חכם ומנוסה, שמכיר את המקרה לעומקו, פגש בי כמה וכמה פעמים, שמע עלי מכמה וכמה מקורות, הוא עד אופי לא רע בכלל שיכול לספר לך על התרשמותו ממני, ולומר לך מה הוא חושב על הסיפורים ששמעת בקשר אלי מאמא ומסבתא שלך…)

במקום זאת, אני מניח שהפרוייקט המקצועי הראשון שאת מתכננת הוא ניסיון לבטל את צו ההסגרה הבינלאומי שקיים כנגד אמך, בגין מה שעשתה. (אגב, הצעתי בעינה עומדת – תגיעי לארץ, תפגשי איתי ועם בני משפחתך המורחבת. ואני אדאג לכתוב את המכתב שביקשת שאכתוב לפרקליטות) למרות שאם באמת היית מפעילה את חוש הצדק שלך ומבינה מה אמך עוללה – היית דורשת ממני בדיוק את ההיפך…

טוב, האמת שלא זה מה שתכננתי לכתוב לך. אבל את יודעת – ככה זה כשכותבים פעם בשנה.. יש לא מעט על הלב. תוסיפי לזה את העובדה שאני כותב תחת ההנחה שאת לא באמת תקראי את מה שאני כותב, אז אני מרשה לעצמי. 

האמת שגם היום באמת היה לי יום קשה ומעורר מחשבות במיוחד. בעצם, כל יום הולדת שלך, בנסיבות הקיימות, הוא מבחינת “יום לא קל” עבורי, אבל היום היה יום קשה במיוחד. בחור בן גילי, שהיה איתי בבית ספר יסודי ובהמשך גם שיחקנו יחד כדורסל באותה קבוצה עד גיל 18 (עד שהתגייסנו לצבא ואז נפרדו דרכינו), נפטר אתמול ממחלת ניוון שרירים, שפשות נחתה עליו לפני שנה וחצי, ככה פתאום בלי אזהרה מוקדמת, באמצע החיים… היום היתה ההלוויה והיה באמת קורע לב. הבת הקטנה שלו שלדעתי היא בערך בגילך, קראה מכתב הספד וקרעה לכולם את הלב… 

ארועים כאלה, הם ארועים מעוררים מחשבות…

תקשיבי לילך, החיים עוברים ואנשים מתעסקים כל היום בשטויות… תאמיני לי, הדבר הכי חשוב בחיים הוא המשפחה. אני ממש לא רוצה שתוותרי על אמא שלך וסבתא שלך למרות שהן עשו לך עוול נוראי. אבל את לא צריכה לוותר על אבא שלך ועל המשפחה שיש לך מהצד של אבא שלך ובראש וראשונה על האחים שלך. את בת 21, את בוגרת לחלוטין. את עצמאית. תשתחררי כבר מהכבלים המחשבתיים שחובקים את מחשבתך מאז גיל 4… תתחילי לחשוב באופן עצמאית גם בנושא שבו הכתיבו לך כל כך טוב ויסודי ושיכתבו את העובדות, כך שבסופו של דבר הפנמת את המחשבה הזו לכדי כך שאת חושבת שזה חלק ממך וחלק ממחשבתך העצמאית. ממש כמו מצב הפנוטי! תתעוררי לילך! תשתחררי מהכבלים! אוף, כמה שזה עצוב ומתסכל… 

גם השנה, כמו בכל שנה, אאחל לך בריאות ואושר. כל שאר הדברים, הם באמת שוליים. בריאות זה משהו שאנו זוכים בו “מלמעלה” (אך כמובן חשוב לשמור על אותו “משהו”). אושר תלוי הרבה יותר בנו, באיך שאנו מתנהלים בחיים, ואולי יותר באיך שאנו מסתכלים על החיים. יש לך את כל הנתונים להיות מאושרת – את חכמה, מוכשרת, יפה ומוצלחת מכל בחינה אפשרית. אבל, יש אני משוכנע שיש בך חלל שנובע מהחסר הזה שפערו בך אמך וסבתך בגיל 4… אני לא משלה את עצמי שניתן בשלב הזה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל כן ניתן להקטין את החלל הזה ולעשות פעולות שיכולות להקטין את השפעתו על חייך. אבל הכדור נמצא אצלך. את זו שתחליט לאן הדברים הולכים….

אני מקווה שתגיעי בסוף להחלטה הנכונה ושתגיעי אליה לפני שיהיה מאוחר מדי… כי החיים עוברים וחולפים להם ויום שעובר – לא חוזר…

אנחנו כאן מחכים לך שתקבלי את ההחלטה הנכונה ותצרי איתנו קשר. 

אין יום שאני לא מתגעגע ולא חושב עלייך ועל הבזבוז הנורא הזה…

אנחנו בימים של חשבון נפש. לפני יום כיפור. אז תעשי את חשבון הנפש ותביני מה נכון לך ולכולנו. חבל על כל יום של נתק. 

אז שתהיה לך שנה טובה והרבה הרבה מזל טוב ליום הולדתך ה- 21 תמשיכי להצליח ולצמוח. 

מתגעגע ואוהב,

אבא

and again – in Hebrew…

שלום לילך,

השנה דיברנו בשיחה אחת, יותר ממה שדיברנו ב- 8 השנים האחרונות…

לצערי, זו היתה אחת השיחות הכי עצובות ומייאשות שהיו לי…. מצד אחד שמחתי מאוד לדבר איתך ולשמוע את קולך, ולקלוט כמה את חכמה ואינטליגנטית, אך מצד שני, נשבר לי הלב כשהבנתי שהמטרה היחידה בשיחה איתי, היתה לגרום לי לכתוב את המכתב לפרקליטות כדי שיתבטל הרישום של אמא שלך באינטרפול (אגב, לא בטוח שהמכתב היה עוזר).

הבנתי שלא באמת יש לך איזשהו רצון או נכונות אמיתיים, לפגוש אותי, להכיר אותי ולנסות לחדש את הקשר. לבחון, אולי בכל זאת, אני אבא ואדם לא כל כך נורא, כפי שסיפרו לך וכפי שאת כבר בתוך תוכך מאמינה ומשוכנעת, לאחר שטיפת המוח של כל כך הרבה שנים שעברת.

אחרי השיחה שלנו, לא הצלחתי לישון כמה לילות. פשוט הבנתי ששום דבר שאני אעשה, לא ישכנע אותך להאמין ולהבין כמה אני אוהב אותך, כמה את חשובה לי, כמה אני שונה ממה שסיפרו לך אמך וסבתך, וכמה את מפסידה כל יום, שאת לא בקשר איתי ועם אחיך ואחותך, שמאוד רוצים לפגוש אותך. מאיה בת 10, חכמה יפה וסקרנית ושואלת הרבה שאלות עלייך. אלון בן 6, התחיל ללכת השנה לבית הספר. גם הוא חכם סקרן ומקסים ושואל שאלות. גם הוא היה מאוד רוצה לפגוש בך. ושניהם, באופן מפתיע ומופלא – דומים לך.

היום הוא יום הולדתך ה- 20. קשה לי להאמין שיש לי בת כל כך גדולה… כל כך הייתי רוצה לפגוש בך היום ושנלך כולנו לחגוג לך יום הולדת משפחתי, כפי שאנחנו עושים עם אלון ומאיה. כל כך הייתי רוצה שתבחרי להיות חלק ממשפחתנו – משפחתך. אני אומר “תבחרי”, כי היום הבחירה היא רק בידייך. את כבר ברשות עצמך, את לא זקוקה לאישורו של איש או אישה (או במקרה שלך – 2 נשים…) בכדי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור.

היום, באופן סימלי במקום לחגוג לך יום הולדת, עברתי ניתוח ברגל. נדמה לי שכתבתי כאן באתר – בבלוג, במכתבי הקודם אלייך לפני שנה, שריסקתי ברוב כישרון את שוק רגל ימין, במהלך חופשת סקי בחודש מרס בשנה שעברה, ונאלצתי לעבור ניתוח מורכב, לקיבוע השבר המרוסק שהבאתי איתי לארץ מבולגריה… אז היות ועדיין המצב לא ממש תקין ואני סובל עדיין מכאבים ובעיה בקרסול – נאלצתי לעבור ניתוח נוסף לתיקון מה שדרוש תיקון. באופן סמלי – הוא נקבע לתאריך יום הולדתך. 

כך שבנוסף לכאב הלב על החסר שלך בחיי שמתגבר אצלי בחגים ובמועדים כגון אלו, אז התווסף לו היום הכאב ברגל שמתגבר עכשיו עם החלשותה של ההרדמה המקומית… רק שהכאב ברגל יעבור לו בתוך ימים או שבועות, כאב הלב, לעומת זאת – רק מתגבר משנה לשנה… זו גם הסיבה שאני ממעט לכתוב כאן. יש לי הרבה מה לומר לך, אבל כל פעם שאני כותב כאן – אני מרגיש את הכאב ביתר שאת… אז אני מוותר… אני לא מוותר עלייך, אבל אני מוותר על המלחמה עלייך מכיוון שמי שאני אמור להילחם מולה – זו את… ואני לא מסוגל לעשות זאת. 

טוב, התכוונתי לכתוב לך ברכת יום הולדת ויצא לי מכתב לא ממש משמח ומלבב..

אז מה אאחל לך השנה?  כמו בכל שנה – קודם כל – שתהיי בריאה ומאושרת. שתצליחי בכל מעשה ידייך, שתממשי את הפוטנציאל הטמון בך, שתשכילי להקיף את עצמך באנשים טובים שאוהבים אותך ושלא תשכחי שכאן בישראל, יש לך אבא ומשפחה שתמיד תקבל אותך בזרועות פתוחת בכל רגע שתחליטי שאת רוצה להגיע. 

בהזדמנות זו  אאחל לך שנה טובה, שנת בריאות ואושר.

מתגעגע ואוהב, 

אבא

שלום לילך,

עוד שנה, עוד יום הולדת, אותו געגוע. למדתי לחיות איתו. רק שהכאב מלווה בתחושת חוסר אונים. כשאמא וסבתא שלך מנעו ממני להיפגש איתך ולתקשר איתך – ידעתי מה לעשות. נאבקתי, נלחמתי על כל שיחה איתך, למרות שאמרת שאת לא רוצה לדבר איתי. כל הזמן נתליתי בתקווה הזו שאולי בסתר ליבך את כן רוצה בקשר ופשוט בגלל ההשפעה של אמך וסבתך את מתנהגת כך והיתה תקווה. תקווה שכשתעמדי ברשות עצמך, כשתהיי בוגרת, בת 18, עצמאית גם לפי החוק, או אז תוסר ההשפעה שלהן ויחודש הקשר, איזשהו קשר… אבל כלום. המסרים והמכתבים שאני מנסה להעביר דרך הרב ברל לזר, פשוט אינם מצליחים לחדור את חומת הברזל שבנו אימך וסבתך סביב ליבך… כל כך מייאש…. כל כך עצוב… איזו החמצה שלי אותך ושלך אותי….

אני מכריח את עצמי לכתוב כאן. כל פעם שאני כותב לך התחושה היא של חפירה עם מזלג בפצע שאף פעם לא מגליד. כשפתחתי את הבלוג הזה, לפני חמש שנים, במטרה שיהווה איזשהו ערוץ תקשורת בינינו או לפחות להעברת מסרים ומכתבים ממני אלייך, עוד קיוויתי שתקראי את מה שאני כותב לך ואולי אפילו תשלחי לי מסרים חזרה. בינתיים אני מבין שאני בעצם כותב ומדבר אל הקיר… אין לי מושג אם את קוראת מה שאני כותב כאן, ולכן אני כותב בעברית. (בהתחלה, כשעוד קיוויתי, כתבתי ברוסית, אחר כך באנגלית ועכשיו – עברית. אם יום אחד תקראי את מה שאני כותב כאן – זה כבר יהיה בזמנים שהמתרגם של גוגל יוכל לעשות את עבודת התרגום באיכות לא רעה…)

טוב, אז אחרי ששיתפתי אותך, או את מי שקורא כאן את מה שאני כותב, בתסכול הנורא של לכתוב לבת אהובה שכבר אינה ילדה, אבל עדיין מושפעת מאותו תהליך של הרעלה כנגד אביה שעברה כילדה, אז אנסה לכתוב לך בכל זאת, כאילו שאת באמת קוראת את מה שאני כותב כאן…

אז את בת 19. הדרך היחידה שלי להבין שיש לי ילדה בת 19 היא להסתכל על הילדים בני ה- 19 כאן במושב גבעת ח”ן ולהבין שגם לי יש ילדה כזו גדולה. לא חוויתי את הגדילה שלך מאז גיל 3 ואחת עשרה חודשים…

מהמידע שיש לי עלייך, אני יודע שאת לומדת משפטים. מצד אחד מפתיע, אני בטוח שאמך וסבתך הופתעו שניתקת את שרשרת לימודי הרפואה במשפחה, ומצד שני ממש לא מפתיע – אני, אם זכור לך, אמרתי לך במפגש בינינו ברוסיה, שאת עומדת ללמוד משפטים, אם כי הדבר נאמר בצחוק, אבל במקרה הזה, זו ממש הוכחה לאמירה שבכל “צחוק” יש מעט מהאמת.

זה אולי ישמע לך מוזר, אבל למרות שאת לא נוכחת כאן, הרי שבתודעה של האחים שלך מאיה ואלון, את חלק מהמשפחה. ואני ממש לא חלק מהעניין של הכנסתך כנושא לשיחה. כששואלים כל אחד מהם לגבי אחים ואחיות, הם תמיד מזכירים את לילך “האחות שנמצאת ברוסיה שהם עדיין לא פגשו אף פעם”…. אני כל פעם נדהם בכל פעם שמישהו שהם מספרים לו על כך, שואל אותי לפשר העניין. עדיין כשבחדשות מזג האוויר מדברים על מזג אוויר בעולם, ומגיעים לתחזית במוסקבה, והחזאי אומר שבמוסקבה יורד שלג, הם אומרים שעכשיו אצל לילך יורד שלג.

כשאני רק חושב על ההחמצה שאת מחמיצה כל יום שאת לא בקשר עם מאיה ואלון (לפחות היית יוצרת איתם קשר…) ועל ההחמצה שלהם אותך… אני בטוח שיכול להיות ביניכם קשר מדהים. יש לך שני אחים מדהימים. מאיה כבר בת 9.5 והיא כל כך מקסימה ומדהימה. היא חכמה וסקרנית ומתעניינת בכל דבר. היא מזכירה לא פעם את הרצון שלה לנסוע לרוסיה ולפגוש אותך. היום לימדתי אותה לרכוב על רולרבליידס. בכלל – הרבה דברים פשוטים וימיומיים שאני עושה איתה  -החל מהליכה לגן כשעוד הלכה לגן ועד הסעה לבית הספר, מבחינתי – אני מרגיש אני איפה שהוא מפצה את עצמי על החוויות שלא עברתי איתך כאבא. אני זוכר שלימדתי אותה לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, זו היתה תחושה של “עכשיו זו היתה צריכה להיות הפעם השניה שאני מלמד ילדה שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר” אותך עוד הספקתי ללמד לרכוב על אופניים עם גלגלי עזר. האופניים הראשונים של מאיה, היו האופניים שלך…

ואלון – איזה ילד מדהים. שובב וחכם עם כל כך הרבה קסם. בן 5.5 בגן חובה. בשנה הבאה כיתה א’. לא להאמין איך הזמן רץ… בשבוע שעבר לימדתי גם אותו לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. תוך שעה, רכב כבר לבד. התכוונתי ללמד אותו לפני כן, בפסח, אבל לא כל כך יכולתי… הצלחתי לרסק בחודש מרץ השנה, קצת לפני פסח, את רגל ימין שלי במהלך חופשת סקי בבולגריה. פעם ראשונה בחיים שאני שובר משהו. אבל כשאני עושה משהו – אני עושה את זה בגדול… 🙂

למדתי בדרך הקשה, שהפיזיקה באמת עובדת… ושפגיעה במהירות 40 קמ”ש בבמפר בשלג במהלך סיבוב שמביא אותך לעצירה מוחלטת על המקום – לא משפיעה כל כך לחיוב על מבנה העצמות…  אז ריסקתי את עצמות השוק למשהו כמו 10 שברים, (לפחות זה היה בסופו של היום החמישי של חופשת הסקי מתוך שישה… 🙂 )  אז הטיסו אותי לארץ, בית חולים, ניתוח, חיבור עם מסמרים ולוחות מתכת, אישפוז… בקיצור – סיפור… האמת שבמהלך האשפוז, חשבתי עלייך לא מעט. חשבתי על כך שיכולתי גם להיהרג בתאונת סקי ואז בעצם לא היינו נפגשים אף פעם מאז אותה פגישה כשהיית בת 12.5 ברוסיה. והכל בגלל כלום. סתם. בגלל שאמא שלך רצתה להעניש אותי על שהתגרשתי ממנה… סתם. ממש סתם.

אז זהו, הייתי עם רגל מורמת איזה 6-8 שבועות, עם קביים, בלי לדרוך על הרגל. עכשיו עברו כבר כמעט 6 חודשים לאחר הפציעה ועוד ארוכה הדרך עד שאוכל לרוץ. ייקח איזה שנה לפחות – ככה אומרים. בינתיים אני מתכונן לתחרות רגל הברזל… 🙂

אבל כן – פציעה כזו מעוררת מחשבות…

אבל למרות זאת – הצלחתי ללמד את אלון לרכוב על אופניים, רק באיחור מהמתוכנן…

אני לא יודע אם את זוכרת או יודעת את תאריך יום הולדתי, אבל גם אני גדלתי בשנה. לפני שבועיים בערך. והפעם הגעתי לגיל קצת מוזר מבחנתי – גיל 52. ובעצם אני יכול לומר שעכשיו אני בגיל של אבא שלי… זה בהחלט מעורר הרבה מחשבות. תחושה מוזרה.

אז אני מקווה שחגגת את יום ההולדת שלך והיה לך כיף. מקווה שיש לך כמה חברים טובים שחגגת איתם. חברים זה דבר חשוב. רק חשוב לבחור נכון את האנשים שאת הופכת לחברים שלך… שיהיו לך חברי אמת, שתוכלי לסמוך עליהם. לא צריך הרבה. מספיק שיהיו כמה חברי אמת. מאחל לך שיהיו לך חברים טובים כמו אלו שאני הצלחתי לאסוף במהלך החיים.

את יודעת, אומרים שמשפחה לא בוחרים… אבל חברים כן. למרות שאני מאמין שאם היית פוגשת את האחים שלך, שגם אם זה נשמע לך מוזר – הם חלק מהמשפחה שלך, היית מאוד מרוצה. לא חושב שהיית יכולה לקוות למשהו יותר טוב מהם. ואת יודעת מה – גם אני לא כזה גרוע, כמו שאת חושבת… אני חושב שיכול היה להיות לנו קשר מצויין. אולי עוד יכול להיות…. מי יודע…. האמת שהכל עכשיו תלוי רק בך…

הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. אנחנו תמיד מקווים ומצפים שיום אחד תחליטי לעשות מעשה וליצור קשר ואולי אפילו לבוא לבקר….

אז כמו תמיד, אאחל לך הרבה בריאות ואושר לפחות עד 120 שנה. והלוואי והשנה סוף סוף יחודש הקשר בינינו.

אוהב ומתגעגע,

אבא.

לילך,

עוד שנה עברה, 14 שנה מאז שנחטפת ממני. עוד יום הולדת, עוד חג, עוד שנה חדשה, אבל עבורי כבר 14 שנה ישנו אותו געגוע אלייך, לילך – בתי הבכורה שנלקחה ממני. (שלא ממש נראה לי שקוראת את מה שאני כותב כאן… אבל אולי פעם, מי יודע, הזיכרון הנצחי של האינטרנט…)

אני מודה שלמדתי לחיות עם הגעגוע, פחות קשה לי, אבל עדיין כואב. מאוד כואב.. המחשבה על כך שגדלת להיות ילדה שאומרת שאין לה אבא, היא נוראית. רוב הזמן אני חי בהדחקה של הכאב והמחשבה על אובדן האבהות עלייך, וברוך השם שיש לי את מאיה ואלון – אחייך המדהימים שמצילים אותי כל יום מחדש… הכתיבה כאן קשה לי. אנשים אמרו שאולי כדאי שאכתוב על כל הפרשה, שמעבר לכך שמדובר בסיפור מרתק, זו גם תהיה תרפיה עבורי. אבל משום מה, עבורי זו לא תרפיה, זה מסע מפרך אל זכרונות כואבים ושל פתיחת פצעים שכוסו בפלסתר. משום מה, לדבר על כך, יותר קל לי מאשר לכתוב על זה. יש משהו בכתיבה, אצלי, שנכנס לי יותר לנשמה, שחופר בפצע הפתוח יותר לעומק…

בדיוק היום, 11 בספטמבר, מעבר למשמעות של התאריך הזה בארצות הברית של אמריקה, אצלי הוא מסמל את יום תחילת המסע שלי אחרייך. בתאריך 11/9/2001, בדיוק ביום בו טרוריסטים הפילו את מגדלי התאומים, אני הייתי בדרכי לוושינגטון, בעקבות מידע שהיה לי, לאזור בו גרה דודתך אינה. שם התגלה קצה החוט, שהוביל אותי לאחר שנה וחצי לאתר אותך ברוסיה. אם הייתי בלש, הייתי צריך להיות מרוצה, שכן הצלחתי לפתור את תעלומת חטיפתך, אבל היות ובסה”כ אני אבא ורציתי לחזור להיות אבא פעיל בחייך, הרי שמבחינה זו לצערי הרב, נכשלתי… טוב, מספיק לחפור בעבר.

אז זהו, עוד 3 ימים את כבר בת 18, בוגרת ועצמאית גם על פי החוק (אני מניח שגם ברוסיה).

פשוט לא להאמין שיש לי ילדה כל כך גדולה. לפני כשנה וחצי קיבלתי בדואר מכתב הזוי – צו ראשון המזמן אותך ללשכת הגיוס לצה”ל. האמת שחשבתי לשלוח אלייך את הצו, אבל לא ממש ידעתי לאן וגם היה ברור לי שזה מאמץ סרק. השנה היית אמורה להתגייס לצה”ל, מה שכפי הנראה לא עומד לקרות…

עכשיו, כשאת בת 18, נדמה כאילו העולם כולו פרוס לפנייך. את חכמה, מוכשרת יפה, רק להושיט יד ולקטוף ממה שהעולם מציע… ממקורות יודעי דבר הבנתי שאת לומדת משפטים (ממש כמו שחזיתי כשנפגשנו ברוסיה).

אני מניח שהיה עלייך לא מעט לחץ ללמוד רפואה (בכל זאת, שברת שרשרת של 3 דורות של רופאות במשפחה של אמא שלך… 🙂 ) ועם זאת, הצלחת לעמוד על שלך ולעשות את הבחירות שלך.

אני מקווה שאולי תהיה מסוגלת, סוף סוף, להישיר מבט אל האמת, או לפחות לנסות לחקור את האמת ולצור קשר איתי ועם אחותך ואחיך שאין כמעט שבוע שאינם מזכירים אותך באיזשהו הקשר – מה שאותי די מדהים, היות ואני בכוונה נמנע מלפתח את הנושא בפניהם, מפאת גילם הצעיר (מאיה בת שמונה וחצי ואלון בן ארבע וחצי). למרות שבפירוש חשוב לי שידעו שיש להם אחות גדולה שאני מקווה שיום אחד תופיע בדלת ותהיה חלק מחייהם ולכן סיפרתי להם עלייך, מה גם שכמו שכבר אמרתי לך – תמונתך מאי פעם נמצאת על מסך המחשב שלי.

כל פעם שבטלויזיה אומרים שיש שלג ברוסיה, אז הם אומרים: “עכשיו אצל לילך יורד שלג”, עם אלון ממש בקושי דיברתי עלייך, הוא ראה את התמונה שלך על מסך המחשב שלי כשאת בערך בת שלוש וחשב שזאת תמונה של מאיה מהזמנים שהיתה קטנה יותר… ואז העליתי את העניין בפניו, אבל אז הסתבר לי שמאיה כבר הקדימה אותי וסיפרה לו עלייך.

היינו בחופשה באזור הכינרת ואלון שהוא מאוד חברותי ומסוגל לפתח שיחה בשניה עם אנשים מבוגרים, עמד ליד אישה בבריכה ואני קולט אותו מרחוק מדבר איתה בהתלהבות. אחרי כמה דקות, הוא חזר ונכנסנו לבריכה. כשיצאתי מהבריכה והתיישבתי בכיסא נוח, נגשה אלי האישה איתה דיבר אלון ואמרה לי בהתפעלות איזה ילד מדהים הוא ואיך שהוא סיפר לה בשתי דקות על המשפחה שלו וציין גם שיש לו אחות גדולה שלא באה לחופש כי היא ברוסיה והוא עוד אף פעם לא ראה אותה…

לפני מספר חודשים אלון צייר 5 ציורים ותלה אותם ליד הדלת וביקש ממאיה לעזור לו ולרשום משהו על הציורים. ואז התברר לי שהוא צייר את המשפחה שלו – דמות אחת בכל ציור, וביקש ממאיה לרשום שם ליד כל ציור – אבא, אמא, מאיה, אלון ולילך… לא יודע מה זה עושה לך, כשאת קוראת את זה, אותי זה ריגש עד דמעות… תחשבי על זה – יש לך שני אחים, שלמרות שמעולם לא פגשו בך – מרגישים שאת אחותם הגדולה!

עכשיו את בת 18 ויכולה באופן תאורטי לעלות על מטוס ולהגיע לכאן לביקור. ההבדל בין תאורטי למעשי תלוי רק בך! מבחינתי, תתקשרי ואני אזמין לך כרטיס הלוך חזור. את לא מבינה מה את מפסידה. תעזבי כבר את העובדה שאת מפסידה אותי כאבא, על זה כבר דיברתי איתך (כשעוד היה ברוסיה מי שדאג שתדברי איתי…) וכתבתי אין סוף מילים, את מפסידה שני אחים מדהימים שכל כך רוצים לפגוש אותך.

לילך, את בת 18 עוד 3 ימים, את חכמה ועצמאית את יכולה ללכת אחרי החלומות שלך. תתחילי לחשוב באופן עצמאי, תגשימי את החלומות שאת חולמת. תחיי את החיים שלך ולא של אף אחד אחר.

ואת יודעת מה, את חייבת לעצמך לסגור את המעגל הזה, את חייבת לעצמך להכיר את אבא שלך. לא את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך, אלא באמת להכיר.

קודם כל בשבילך, לא בשבילי. אני כבר איפה שהוא השלמתי, בצער רב מאוד, עם האפשרות שאולי לעולם לא תרצי לראות אותי ואני התרגלתי לחיות יום יום עם הכאב של חסרונך ולמדתי להיות מאושר עם מה שיש לי בחיים. (כשאני קורא את מה שרשמתי בשורה הקודמת, אני רוצה לבכות, אבל האמת שלמרות שאני ידוע כאופטימיסט חסר תקנה, כאן אני מיואש למדי ומודע לכך שזו אפשרות בהחלט מסבירה, במצב שנוצר עקב שטיפת המוח שהעבירו אותך….)

לגבייך – אני חושב שאי שם עמוק בתוכך, לעולם לא תהיי שלמה, עד שלא תסגרי את המעגל הזה איתי – אבא שלך. תמיד יהיה בך משהו חסר, חוסר שקט, עצב פנימי לא מוסבר שנובע מהתת מודע שלך שכן הכיר אותי ושהזכרונות הטובים האמיתיים הקשורים בי, נמצאים בו כשהם מודחקים.

אז לילך, אני מאחל לך רק שנים של בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות, ולגבי השנה שבפתח אאחל לך שתהיה זו שנה של הגשמת חלומות, שנה של סגירת מעגלים, שנה של הרבה שמחה ושיבה לחיק משפחתך המורחבת.

מחכים לך פה בהרבה געגועים,

אבא, וגם אחייך – מאיה ואלון.

הם מציירים לך ציורים (מחר אוסיף אותם כאן)

ערב יום הכיפורים. עוד שעה נכנס הצום כאן בארץ. אבל את כבר 13 שנים אינך כאן.

יום כיפורים הוא יום של חשבון נפש לכל מי ששייך לעם היהודי. בלי שום קשר אם הוא מגדיר עצמו כדתי או כחילוני.

אני לא יודע איך זה עובד אצלך. האמת שאני פשוט לא מכיר אותך. את הבת שלי ואני פשוט לא מכיר אותך… משפט נוראי מבחינתי ואולי מכל בחינה אפשרית… עד גיל 4 הכרתי אותך הכי טוב בעולם, ועכשיו – כלום…

הייתי רוצה שתהיי מסוגלת לעשות חשבון נפש, שתהיי מסוגלת לומר לעצמך: “הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים”, “הגיע הזמן להקשיב לאנשים אובייקטיביים שסיפרו לי על כך שאבא שלי הפך עולמות כדי לאתר אותי ולנסות להחזיר אותי לארץ” הגיע הזמן שתוכלי לקחת אוויר ולהבין שאולי מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך אינו כל כך נכון… בעצם, שההיפך הוא הנכון.

כל חג, כבר למעלה מ- 13 שנה, הוא חג שיש בו צביטה בלב עבורי, עם כל האושר שממלאים אותי אחייך – מאיה ואלון, עדיין את חסרה לי. מאוד…

אז גם השנה אאחל לעצמי ולך, שהשנה, כשאת כבר ממש נערה בוגרת, תאזרי סוף סוף אומץ ותחדשי את הקשר איתי – אבא שלך שכל חטאו היה שהתגרש מאמא שלך…

וכמובן – הרבה בריאות ואושר ושכל מה שאיחלתי לך בברכה ליום הולדתך לפני שבועיים – יתגשם השנה.

גמר חתימה טובה ושנה טובה.

אבא