עוד שנה חלפה. ואת כבר בת 17. עברו כבר 13 שנה וחודש מאז שנחטפת. (פעם הייתי סופר את הימים, עכשיו כשהמספר כל כך גדול, סופרים רק את השנים…)

17 שנה את כבר קיימת בעולם. מתוכם 13 שנה שאני כבר איני קיים בעולמך. אם כי את תמיד קיימת בעולמי ובמחשבותיי.  13 שנים בהם מחקו במוחך את המשמעות של המילה והמושג “אבא”. והחדירו במקומם זכרונות שווא, במקום כל הזכרונות שאם היית זוכרת רק חלק מהם, היו מחממים את ליבך וגורמים לך להתגעגע אלי, אבא שלך שלא מפסיק להתגעגע אלייך. אל הילדה שהיית, אל הילדה שאולי כבר אינך… או אולי מודחקת מתחת לשכבת הגנה נוקשה וצינית, שעדיין לא מסוגלת לצאת ולעמוד מול מי שמחק את זכרונותיה עד גיל 4 ולומר “אני זוכרת מה קרה באמת”…

אני מניח שברוסיה את כבר נחשבת לבוגרת. סיימת תיכון (אני מוכן להמר שסיימת בהצטיינות יתרה… 🙂  ), בטח תרשמי ללימודי משפטים (כמו שהערכתי ביום שנפגשנו בבית חב”ד לפני 4 וחצי שנים) למגינת ליבן של אמך וסבתך שבוודאי רוצות לראשות אותך ממשיכה את השושלת של לימודי הרפואה.

מעניין אם תוכלי באמת לעמוד על שלך מולן. מעניין אם רק בעניין שלי את נכנעת לדעתן או שגם בתחומים נוספים את נותנת להן לקבוע עבורך מה טוב לך.

אני מאמין שאת צריכה ללכת עם נטיית הלב שלך. רק אם תלכי עם נטיית הלב שלך תוכלי להיות מאושרת. תחיי את החיים שלך. בשבילך. לא בשביל אף אחד אחר. תתחשבי באחר, אבל אל תבטלי את מאווייך, ותשוקותיך המקצועיים בגלל לחצים מבחוץ.

אני עדיין מנסה להתקשר אלייך (למספר הטלפון של אמא שלך שעונה ומנתקת מייד) אם כי אני מודה שאני דיי מיואש ולא פעם אני אומר לעצמי “מה הטעם” ולא מתקשר. כמו שאת יודעת, אין לי כבר מנופי לחץ על אמא שלך בעניין זה – האנשים במשרד החוץ הרוסי שפגשו בי ברוסיה וקלטו את העניין שאת עדיין לא קלטת והבטיחו לדאוג שההסכם יקויים, התחלפו וכך אין לי ממש עם מי לדבר. תוסיפי לכך שגם בצד הישראלי התחלפו האנשים ותקבלי את התמונה כולה… (למרות שאם הייתי רוצה, הייתי יכול לתבוע אותה על הפרת ההסכם שנחתם תמורת שחרור הסבתא שלך, בו היא התחייבה שתתן לי לדבר איתך ולפגוש אותך). אני מודה שהתעייפתי… בגילך, אף אחד כבר לא יכול “לאלץ” אותך לפגוש אותי, אם את לא רוצה, אם כי כנראה ממשיכים להשפיע עלייך שלא לפגוש בי. אולי כבר לא צריכים… כי כפי שאמר לי בזמנו הרב בערל לזר – זה לא שאת אומרת עלי את מה שאמרו לך, את כבר הפנמת את האמירות הללו ועכשיו הן באות מתוכך. זו כבר את שחושבת את מה שסיפרו לך אמא שלך וסבתא שלך על אבא שלך…

חבל שאת לא מסוגלת להקשיב לשום אמירה עלי פרט לאילו של אמך וסבתך. אם היית באמת רוצה, היית יכולה להגיע בקלות לחקר האמת. כנראה שאת לא באמת רוצה. או לא מסוגלת… חבל… משפטן מוצלח חייב להיות מסוגל לרדת לחקר האמת. גם אם היא כואבת, גם אם היא לא נעימה…

מאיה אחותך מזכירה אותך לא פעם ומתעניינת מה קורה איתך. רוצה לנסוע לבקר אותך. מאוד רוצה להכיר אותך ולספר לך עלי. רוצה שתדעי איזה אבא אני באמת. היא כבר בת שבע וחצי. כל כך חכמה ונבונה. כל כך סקרנית. היא ציירה לך ציור לכבוד יום הולדתך,  וגם לאלון נתנה דף שיצייר לך ציור ורשמה לך כמה מילים, גם על הציור שלו. סרקתי את התמונות עבורך והעלתי אותן כאן. אלון בן שלוש וחצי והוא עדיין לא בעניינים בסיפור שלך, אם כי מאיה מדי פעם מנסה להסביר לו, והוא לא ממש קולט את העניין. אולי בגלל שיש לו אחות מוחשית ולא ברור לו מה זאת אומרת שיש לו אחות שלא נמצאת כאן. למאיה לא היו אחים כשנסעתי לפגוש אותך לפני ארבע וחצי שנים ולכן אולי היה יותר קל להסביר לה. למרות שהוא שאל אותי לפני כמה ימים מי זו הילדה הזו שמצולמת איתי בתמונה על שומר המסך שלי…. (לאחר שהסברתי לו שזו לא מאיה, כשהיה בטוח שזו היא.)

את אחותם הגדולה של מאיה ואלון. אני חושב שאת מפסידה את החוויה של להיות אחות גדולה של שני ילדים מקסימים כל כך. היית מאוד אוהבת אותם. אני בטוח שהם היו מאוד אוהבים אותך. במיוחד מאיה שכל כך מצפה לפגוש בך…

העובדה שאת לא רוצה להיות בקשר איתי, לא אומר שאת לא יכולה להיות בקשר עם האחים שלך. אני מבטיח לך שאם תתקשרי ולא תרצי לדבר איתי, אלא רק לדבר עם מאיה ולקשקש עם אלון, אפילו רק כדי לשמוע את קולם. אני אתן לך לדבר איתם בלי לדבר איתך יותר מ”היי וביי”. באמת.

את רוצה לומר לי שלא מסקרן אותך לשמוע אותם? לראות אותם?… הם דומים לך.

טוב, זו היתה ההשתפכות השנתית שלי…. אין לי מושג אם ומתי בכלל תקראי את מה שאני כותב. ולכן אני כותב בעברית ולא מתאמץ יותר מדי לתרגם לרוסית או אפילו לכתוב באנגלית שאני בטוח שאת יודעת כבר יותר טוב ממני, למרות שניסית לעשות הצגה שאת לא מבינה כלום, לפני שנה, כשעדיין ענית לי לטלפון ושוחחת איתי “בחביבות”….

אז כמו בשנה שעברה, (לאחר שגם היום, כמו בכל שנה, התקשרתי ושמעתי את קולה של אמא שלך לפני שניתקה את הטלפון, לאחר שביקשתי לדבר איתך), אאחל לך הרבה בריאות ואושר עד 120 שנה לפחות. שתקבלי קצת אומץ להתמודד מול האמת. שתצליחי להגשים את חלומותייך, אבל שתדעי לחלום את החלומות הנכונים עבורך…

ושאולי בשנה הבאה, נוכל סוף סוף לחגוג לך כאן חגיגת יום הולדת עם כל המשפחה שהיא גם שלך ולא רק שלי… הדלת כאן תמיד פתוחה עבורך. ותמיד תהיה פתוחה…. מספר הטלפון שלי גם הוא לא השתנה ואדאג שגם לא ישתנה…

מתגעגע ואוהב אותך,

אבא

שלום לילך,

כמעט שנה שלא כתבתי כאן. בערך שנה שלא דיברנו… כשאני מתקשר לטלפון של אמא שלך כבר לא עונים לי. ושכשאמא שלך סוף סוף עונה – היא מייד מנתקת וסוגרת את הטלפון. האנשים ממשרד החוץ הרוסי שהבטיחו (וגם קיימו בזמנו) לסייע ולדאוג שאכן יקויימו לפחות הסדרי השיחה השבועיים בינינו, התחלפו ואין לי ממש עם מי לדבר כרגע. וגם הרב בערל לזר לא ממש הצליח להשפיע לא על אמא שלך וגם לא עלייך.

מצד שני – את כבר ממש גדולה ואני מאמין שאם היית רוצה לדבר איתי, לא היית זקוקה לאישור של אמא שלך. חבל. חבל שאין לך עדיין את האומץ להסתכל לאמת בעיניים…

טוב, אז מה את יודעת, הצלחתי להגיע לגיל 50… 🙂 היות ולצערי, אני לא מצפה לקבל ממך טלפון (למרות שכמו תמיד – אני ממשיך לקוות…) אז גם הפעם – אני זה שכותב לך בתקווה שאי פעם אכן תקראי מעט ממה שיש לי לומר לך.

אני יודע שברוסיה ובקרב יוצאי רוסיה, יום הולדת זה עניין “רציני” ואני מניח שגיל 50 הוא סיבה לאירוע לאומי ממלכתי… 🙂  אז זהו, שאצלנו זה לא ממש כך. אחרי שעוברים את גילאי הילדות, לא עושים עניין מ”עוד יום הולדת”. גם גיל 50 זו בסה”כ עוד שנה שעוברת ואין איזה שינוי דרמטי שאני יכול להצביע עליו, אולם זה בכל זאת גיל שגורם לכמה מחשבות ולחשבון נפש. גם אצל אנשים כמוני שלא עושים עניין כמעט משום דבר…

את יודעת, אני זוכר שכשנולדת, עשיתי חשבון שכשאני אהיה בן 50, את תהיי בכיתה האחרונה בתיכון ולאחר מכן תתגייסי לצה”ל. לפני כמה חודשים, הגיע אלי מכתב מהצבא (לא הצבא האדום… 🙂  ). רק שהוא לא היה ממוען אלי, אלא אלייך. קיבלת “צו ראשון” (צו גיוס אותו מקבלים כל נער ונערה בישראל שעתידים להתגייס לצה”ל ושמזמין אותם לראיון ראשוני עם גורמי הצבא ומשם בעצם מתחיל תהליך השיבוץ בצה”ל). אני חייב להודות שזה היה מסמך די מצמרר עבורי. הבירוקרטיה הישראלית, שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, הצליחה להדגיש בפניי כמה גדלת ושאכן חטפו לי את הילדות שלך ואפילו את זמן הנערות שלך, וכן להמחיש לי פן נוסף בעובדה שאת גדלה כל כך רחוק וכל כך מנותק מכאן…

את יודעת, בניגוד לכל מיני תאוריות על גיל 50 ועל חשבון נפש / מאזן / לאן הגעתי ולאן אני הולך, אין לי את המחשבות הללו. גיל 50 מבחינתי, הוא עוד מועד על הרצף הזה של מסע ההרפתקאות שנקרא “החיים שלי”. אני ממש לא מנסה להגיע לשום מקום, אני פשוט מנסה ליהנות מהדרך. ולמרות זאת, אין ספק שגיל 50 הוא ציון דרך. אני היום בגיל של סבא שלי (אבא של אבא שלי) אותו לא הכרתי, שנפטר בגיל 50 (לאחר שהלך לישון בערב, קם בבוקר וראה שהוא מת…)

כמובן שבחיים אנו מציבים לעצמנו כל מיני מטרות ויעדים, כי גם שנמצאים במסע, צריכים להיות לו ציוני דרך, כי אחרת אנחנו עומדים במקום… אבל כבר אמר מי שאמר ש”אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק…” אז לא צריך לקחת את התוכניות שלנו כל כך ברצינות. כלומר, חשוב שתהיינה תוכניות ותכנונים וכן מטרות ויעדים, אבל חשוב שנבין שהכל נתון לשינויים ולכן אחת התכונות הכי חשובות בחיים היא גמישות והסתגלות לשינויים. וכמו שאני “בחיים הקודמים שלי” – כפי שאני מכנה את התקופה של טרום החטיפה שלך, תכננתי להתבגר עם אמא שלך, לראות אותך גדלה, להביא עוד ילד או שניים… על הדרך לעשות קריירה בתחום הניהול והשיווק…  אבל אז המציאות טפחה על פני והבנתי שלאמא שלך ולי אין עתיד תחת אותה קורת גג ולאחר התלבטויות רבות החלטתי להתגרש, כשברור לי שאני לא מתגרש ממך.

הבעיה היתה שאמא שלך לא ממש קיבלה טוב את הגירושין… והחליטה שאם אני מתגרש ממנה אז אני מתגרש גם ממך. שנתיים וחצי אחרי הגירושין, הצליחה לממש זאת באמצעות החטיפה שלך. אני לא יודע אם אלוהים צחק, אבל אני בכיתי… מאז כמובן שכל מהלך החיים שלי, כולל התוכניות שלי השתנו לחלוטין…

בסופו של דבר, הצלחתי לקום על הרגליים ולמרות הכאב והאובדן העצום שגרמה לי החטיפה שלך, הצלחתי להקים משפחה נוספת ולהביא עוד שני ילדים (מאיה ואלון – אחות ואח שלך) ובמקביל להמשיך להילחם על חידוש הקשר איתך. מלחמה שהיו בה עליות ומורדות (בעיקר מורדות…) בה אני מפסיד בשלב זה (וגם את, למרות שאת לא חושבת כך…).

גם הקריירה שלי השתנתה לחלוטין. המסלול של “שכיר בכיר ועשיר” נקטעה כתוצאה מכל השקעת הזמן שלי באיתור מקומך והניסיון להחזירך הביתה, והיום אני עוסק בדברים שונים לחלוטין מאלו שאותם תכננתי בזמנו. חשוב לי הרבה יותר לאכול צהריים עם האחים שלך מאשר לעשות עוד עסקה. (גם כשהייתי נשוי לאמך הקפדתי להגיע בשעות אחר הצהריים כדי שאוכל להיות איתך וכמובן גם כשהייתי גרוש מאמך, הקפדתי שלא לפספס ולו דקה מהסדרי הראיה שלי איתך. שום ישיבת הנהלה לא היתה חשובה יותר מחמש דקות איתך).

למרות כל הצחוקים של אלוהים על התוכניות שתכננתי, אני חייב לומר לך שבסה”כ כשאני מסתכל על עצמי, למרות העצב התמידי שאני נושא בליבי כבר למעלה משלוש עשרה שנה, אני רואה אדם מאושר שנהנה מהחיים וממה שיש לו בחיים. אולי זה נובע מהעובדה שתמיד ידעתי להסתכל יותר על מה שיש מאשר על מה שאין…

אז במסגרת הזו שאני כותב לך כאן ומקווה שתקראי גם את מה שאני כותב, אני מאחל לעצמי שביום ההולדת הבא, לא אצטרך לכתוב כאן יותר, אלא לשבת מולך ולדבר איתך פנים אל פנים כאן בישראל. למרות שאני מוכן להסתפק בשלב זה גם בשיחת טלפון יזומה ממך….

אוהב אותך מאז ולתמיד,

אבא

שלום לילך,

השעות של מוצאי יום כיפורים ואני כותב לך כמעט שנה לאחר מכתבי האחרון כאן באתר.

לא להאמין, אבל היום את בת 16. כבר 12 שנים שאיני נוכח בחייך מהסיבות הידועות… אבל את תמיד נוכחת בחיי. נוכחת נפקדת…

 כל יום הולדת שמגיע, הוא, מבחינתי,  תאריך שמח – עצוב. שמח – כי אני שמח ביום הולדתך, עצוב – כי אני יודע שפספסתי עוד שנה בילדותך ההולכת ונעלמת.

את כבר ממש נערה. אני בטוח שאת חכמה וסקרנית, אבל איני מצליח להבין איך סקרנותך אינה נוגעת למה באמת היה ואיך אינך ספקנית בנוגע לסיפורי המעשיות שמספרות לך אמא שלך וסבתך עלי.

יום הכיפורים, (האמת – תאריך די מבאס ליומולדת… J ), יום מצויין לעשות בו חשבון נפש. יום מצויין לאזור אומץ ולנסות להתחקות אחר האמת.

 מבחינת בית המשפט לענייני משפחה בישראל, גיל 16 הוא כבר גיל שילד או ילדה יכולים להחליט שאינם רוצים לקיים את הסדרי הראיה ולא ניתן כבר לחייב אותם, כלומר, גם המשפט הישראלי מחשיב את גיל 16 לגיל מספיק בוגר כדי להיות מסוגלים לקבל החלטות לא פשוטות.

עד היום החליטו בשבילך והקול שדיבר מגרונך הוא קול שספג את כל שטיפות המוח האפשריות כנגד אביך שכל חטאו שלא היה מוכן לוותר עלייך, גם כשהיית בארץ וגם לאחר שנחטפת….

זהו, את כבר בת 16 והייתי מצפה שתנסי להגיע לחקר האמת. אני עוד מקווה שניתן לשטוף ממוחך את שטיפת המוח שעברת כנגדי ושתוכלי להתחיל לדבר אלי בקולך שלך.

 הרבה זמן לא כתבתי לך כאן באתר. אני מודה שזה פשוט מייאש לכתוב לך בידיעה שכל הסיכויים הם שלא תקראי את מה שאני כותב, לכן אני גם כותב בעברית ולא מתאמץ ייתר על המידה לכתוב באנגלית – שפה, שאני בטוח שאת יודעת כבר לא פחות טוב ממני. אני בטוח שאמך דואגת שתלמדי במוסדות הטובים ביותר ברוסיה ואין לי ספק שלומדים בהם בגילך אנגלית ברמה גבוהה. אני בטוח גם שיש לך עבודות שאת צריכה להגיש באנגלית. (ביום שתרצי לקרוא, אני מאמין שתמצאי מי שיתרגם לך את הכתוב, מה גם שתרגום גוגל בהחלט יכול לתת יותר ממושג על כוונת המשורר).

לפני מספר חודשים, כשקיבלתי את הטלפון מהפרקליטות בישראל בה בררו את עמדתי לגבי חזרתכם לארץ ויותר מכך לגבי בקשתה של אמך שלא להישפט, התעוררה בי שוב תקווה מחודשת. למרות מה שאמרה לך אמך, הרי שאני כתבתי וביקשתי מהפרקליטות לעשות כל מה שאפשר, כולל ויתור על כתב אישום לאימך (שאם היית מבינה מה עשתה, הרי שלא היית מבינה איך אפשר בכלל לוותר לה על מה שעשתה…) רק כדי לאפשר לך לחזור לארץ. גם עורך הדין מיכה פטמן, אותו שכרה אמך ואשר מייצג אותה, אמר לך שביקשתי בפירוש לוותר לאמך על כתב האישום. אבל, בפרקליטות שיש להם שיקול דעת עצמאי ואינם עובדים אצלי, יודעים שאין ביני לבינך קשר, אפילו של טלפונים, לא היו מוכנים לאפשר לאמך לחזור לארץ, כל עוד היא לא עושה דבר וחצי דבר, על מנת לאפשר לי ולך להיות בקשר ולו מינימלי. זאת, למרות שאמרתי להם שגם בהעדר קשר בינינו, אני מעדיף שתגדלי בארץ ולא ברוסיה, מכיוון שכאן הוא ביתך הטבעי (למרות שאת כבר אינך חושבת כך) וכאן תגדלי טוב ובריא יותר.

בפרקליטת נתנו לי להבין שביקור שלי ברוסיה ומפגש שלי איתך, יכול לשנות את המצב. ושאם אפנה שנית לאחר מפגש בינינו ברוסיה – תשובתם יכולה להשתנות והבקשה כנראה תוכל להתקבל. אבל אז, אמך בחרה להעלם ולהתעלם גם מפניותיו של עורך דינה. מאז ועד היום אני ממשיך להתקשר כל יום רביעי. אמך ממשיכה שלא לענות לי (וכשאמך כבר ענתה, ברגע שזיהתה שזה אני – נתקה את הטלפון) וגם התקווה הזו נגוזה…

 לילך, הזמן רץ. איני יודע אם את מציצה כאן מדי פעם או לא. לפני שבועיים – בתאריך 2 לספטמבר, הייתי בן 49. התחנה הבאה היא 50. מה שאיחלתי לעצמי לשנה הבאה, הוא מה שאני מאחל לעצמי כבר 12 שנה – שבשנה הבאה יחודש הקשר ביני לבינך, שיפסיק הנתק הנוראי הזה ושנחזור סוף סוף להיות אבא ובת.

ולך אני מאחל שתהיי בריאה ומאושרת, שתמשיכי להצליח בלימודים (אין לי ספק שאת תלמידה מצטיינת) שתדעי להקיף את עצמך בחברים אמיתיים שילכו איתך לאורך זמן, שתדעי ליהנות מהדרך אל המטרות שאת מציבה לעצמך. ושתצליחי למצוא מקום בליבך לאבא שלך שאוהב אותך ומעולם לא שכח ולא ישכח אותך.

 אוהב אותך תמיד.

אבא

שלום לילך,

אני לא יודע עד כמה באמת את זוכרת את בומר. אבל בומר היה הכלב האהוב שלך, אותו קיבלת ממני מתנה בגיל שנתיים. לעולם לא אשכח, כמה התרגשת כשנתתי לך להחזיק אותו כשהיה גור ואמרתי לך – “לילך זה הכלב שלך”. הוא היה גור. חצי לברדור, חצי גולדן רטריבר. מעולם לא ראיתי אותך כל כך מתרגשת. את החזקת את בומר כל כך חזק וכמעט מחצת אותו. הוא היה אז בן חודשיים – שלושה. את היית זו שבחרת לו את השם בומר. בעצם קראת לו בומי ולא בומר, רק כשכעסת עליו קראת לו בומר. בומר מצידו אהב אותך וכשגדל, וזה קרה מאוד מהר, מהר עד כדי כך, שאת ממש לא הבנת איך זה שאת לא יכולה כבר להרים אותו על הידיים.

כעבור 3-4 חודשים, בומר היה כבר כמעט בגובה שלך. הוא היה קופץ על כולם, חוץ מאשר עלייך. לעיתים מרוב התרגשות, כשהיית באה לבקר אותו אצלי בחצר, הוא היה רץ וקופץ ואז כאילו נעצר באוויר, כדי לא להפיל אותך. את היית מכניסה לו בלי כל פחד אוכל ממש אל תוך הפה. אפילו לימונים ואנונה מהעץ ניסית להאכיל אותו והיית אומרת לו :בומי תאכל” והוא היה מתרוצץ סביבך. בשלב מסויים כשבומר היה נשכב על הדשא, את היית מתיישבת על גבו והוא היה מתרומם איתך ללא כל קושי וכשאני תומך בך שלא תפלי. הוא היה מסתובב איתך בחצר. אני הייתי אומר לך: “לילך, בומר הוא לא סוס” ואת היית עונה לי “בומר סוס, בומר סוס” וצוחקת. ובומר – בומר היה נהנה וסוחב אותך על גבו ממש בקלות. היינו מטיילים איתו לא פעם בפרדסים של המושב. עד שהכל קרה, כשאמא וסבתא שלך החליטו שאין לך צורך באבא. ולקחו אותך ממני. גם בומר, היה תקופה ארוכה עצוב וראו שאת חסרה לו. אני המשכתי לגדל אותו בתור “הכלב של לילך”, בתקוה שיום יבוא ואת תחזרי הביתה, לישראל ואז גם תוכלי לפגוש שוב את בומר.

גם מאיה, אחותך, יודעת שבומר הוא גם הכלב של לילך אחותה הגדולה שנמצאת ברוסיה.

לפני כמה שעות, בצהריים, בומר, הכלב שלך נפטר. הוא היה זקן במונחים של כלב (בתרגום לשנות אדם, הוא היה כבר בן 91) תם עידן בומר. אני לא יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, האם יש לה כלל משמעות עבורך, מכיוון שלא ברור לי עד כמה את זוכרת את בומר הכלב שלך. מהפגישה לפני שנתיים וחצי ברוסיה ומהשיחות הנדירות שאני מצליח לנהל איתך, ברור לי שעברת “השתלת זיכרון” – מצד אחד, השתילו לך זכרונות על דברים שלא היו ולא נבראו, ומצד שני מחקו לך זכרונות משמעותיים. אז איני יודע מה הידיעה הזו אומרת לך, אבל ברור לי שאם היית זוכרת מה בומר היה עבורך, היה זה יום עצוב עבורך. כמו שזה עבורי.

צר לי, אבל זו ידיעה שאני חושב שאת צריכה לדעת. את כבר בת 15, בניגוד למאיה שהיא בת 5.5 ואין לי מושג איך אני אמור לבשר לה שבומר מת. הינה קישור לתמונה שלך עם בומר בו את מנסה לתת לו לאכול אנונה. בהמשך הדף ישנן כמה תמונות שלך עם בומר. בומר היה הכלב שלך. הוא היה כלב בעל אופי נהדר. אני כל השנים הרגשתי שאני מגדל אותו עבורך ויום יבוא ותחזרי וגם הוא ישמח. עדיין אני מקווה לראות אותך בישראל. בבית. אני מאמין שזה יקרה. אני מקווה שזה יקרה בקרוב. שיום אחד תצליחי להתגבר על השנאה שהחדירו בך. כשיום אחד יהיה לך את האומץ להיכנס לאינטרנט ולחקור מה באמת היה. כשיום אחד תקראי את מה שאני כותב לך כאן….

אוהב ומתגעגע,

אבא

lilach and boomer: 

I wish you all the best in the world.
I wish this year to come, you will get the sence and courage to look at the truth straight in the eyes…

love,
your father

hope some day you will read it…

i will write in hebrew. you will have to use google translator or a hebrew reader (not your mother if you want a real translation…)

לילך, ילדה שלי,
לא להאמין, אבל היום את כבר בת 15.
ילדה שלי שלא מבינה שיש לה אבא שבאמת אוהב אותה ומתגעגע אליה. אני כל כך מתגעגע לימים לפני שהתהפך העולם, כשהייתי הכי אבא בעולם בשבילך, כשהיית מחזיקה אותי חזק חזק ולא נותנת לי ללכת, גם כשאמא שלך היתה מושיטה אלייך ידיים.

האמת שככל שאת גדלה אני מקווה שאולי סוף סוף יגיע הזמן ותרצי / תוכלי להבין מה באמת קרה, איך לקחו ממני אותך ואותי ממך, כמה עשיתי, איך הפכתי את העולם בחיפושים אחרייך שהיית הכל בשבילי… כמה את עדיין חסרה לי, למרות שני האחים המדהימים שלך, אותם את עדיין לא מכירה – מאיה ואלון שכל כך דומים לך, שהחזירו לי את תפקידי כאבא. אלון ומאיה הם האושר הגדול של החיים שלי, אבל הם לא במקומך. מקומך כבת בכורה ואהובה ישמר לעד. מאיה אחותך בחוכמת הילדה שבה, יודעת שיש לה אחות גדולה ברוסיה ויודעת שהנושא כאוב עבורי. לעיתים היא שואלת אותי עלייך. אתמול, כששמעה בחדשות שבמוסקבה יורד גשם היא אמרה: אבא, אצל לילך עכשיו חורף… היא עדיין לא בגיל שאני יכול להסביר לה מה קרה. את עדיין לא מבינה מה באמת קרה, אז בטוח שילדה בת 5 לא תבין. יום יבוא והיא תהיה מספיק גדולה כדי שאוכל להסביר לה. אני מקווה שאת תהיי מסוגלת להבין לפני שהיא תגיע לגיל זה. אני מאוד מקווה שכמו שהיא רוצה להכיר אותך, גם את תרצי להכיר אותה ואת אחיך.

אני מקווה שתביני שלמרות שאני מתוסכל מהעובדה שאת לא מסוגלת לראות את האמת, שמונחת ממש מולך ולא מסוגלת להשתחרר מהשנאה שאמך וסבתך נטעו בך, ולהתנהג אל אבא שלך כמו בן אדם ולא באופן כל כך מביש כפי שקורה פעם בשבוע, אני לא מאשים אותך. אני כועס, אבל לא עלייך.

ברור לי שאת עברת שטיפת מוח ושהשתילו לך זכרונות, על דברים שלא היו ולא נבראו. קשה לי עם זה שאת עדיין לא מסוגלת לראות ולחשוב בעצמך, להפעיל הגיון, להקשיב לאנשים אובייקטיביים כמו הרב לזר, אנשי משרד החוץ ואפילו לנסות לדבר עם איגור או אינה עלי. תשאלי אותם איזה אבא הייתי.

תנסי יום אחד לאזור אומץ ולבקש לדבר עם בת זוגי הנוכחית ותשאלי אותה איזה אבא אני לאחים שלך. לא יותר טוב ממה שהייתי אבא שלך כשהיית בארץ. אני באמת חושב שמכל התפקידים שלי בחיים, את תפקידי כאבא אני ממלא הכי טוב, פשוט כי זה התפקיד אותו אני הכי אוהב…

כשאני שומע אותך מדברת אלי בצורה כל כך נוראה, יותר משזה פוגע בי, זה עושה אותי עצוב. עצוב בשבילך. אני רק חושב אילו דברים נוראים ספרו לך, אילו זכרונות נוראים נטעו בך, כדי שתהיי מסוגלת לדבר כך אל בן אדם, לא כל שכן אל אבא שלך. אני עצוב ומודאג, מהפצע הענקי שיש בנפשך ובליבך. הלוואי ונוכל למצוא יום אחד את התרופה לתרפא את הפצע הזה. הלוואי שהשנה תוכלי למצוא את הכוח והאומץ להסתכל לאמת בפנים.

אני תמיד אהיה כאן בשבילך. תמיד אוהב אותך. שום דבר לא ישנה זאת. יש לך משפחה כאן בישראל שמחכה יום יום שיקרה הנס.

שלך,
אבא

Hi lilach,

I haven’t wrote here for long time.
it’s hard to write to someone who don’t read what you write for him…

you also don’t speak to me on Wednesdays, except for very rare times, and whenever you are “mostly kind” enough to speak to me, it is about you don’t want to speak with me…

so I decided I will begin to write in hebrew. it is much more easy for me, and whenever you will decide to read this, you can use the google translator.

or maybe you’ll decide that it is about time for you to know Hebrew. although it looks like your mother did some efforts that you will forget everything you ever knew in Hebrew…

so from now on – I will write my throats and what i have for you in Hebrew.

unless you”ll ever respond or ask me to write in English. you should know english by now. your 14.5 years old. I think it’s about time, even in Russia…

hope something from what I want to tell you will eventually reach you…

aba

yesterday all the Jewish people celebrated rosh hashana.

I called you like I do every Wednesday. but like almost every Wednesday – nobody answered…

I have a lot to say about the fact I can’t have the chance to say to you “shana tova”, but it’s better I will not…

I wish you a great year.
I hope this year you will have the courage to see the truth.
I hope this year we will be able to restore our father – daughter relationship.

always here for you,

aba

Saturday afternoon, today we had the first rain. the beginning of autumn. 27 celsius. still hot at daytime, but getting chilly at evening.

I’m writing to you, because I can’t speak to you like I wish I could…

I’m seating at a coffee shop, looking at Alon – your brother, sleeping peacefully in his trolly. his mother and his sister walking around in a shopping center, with a friend of maya and her mother, and us – me and Alon, “the boys”, escaping the ״shopping experience”.

I’m looking at Alon, and remember the days I was walking around with you in our neighborhood in tel aviv, when you were a baby, while your mother was working on her afternoon shift.

I believe that if you were here with us today, you would have find yourself choosing to join your sister Maya and the other girls.

on Wednesday we will celebrate rosh hashana, I hope you will answer the phone and I will be able to talk to you.

Alon woke up and I have to finish,

miss you,

aba

just another wednesday…

another wednesday nobody answers the phone. is it realy so hard to try to talk with me for few minutes once a week?

I don’t know if it’s your mother or you, who don’t pick up the phone, actually, you are old enough to make your own choices. sad, this is what you choose…

there is a present I’m sure you’ll like that awaits for you at the Rabbis’  office. I pretty sure you’ll like it. Rabbi Lazar invited you last week (maybe your mother didn’t tell you.) but you didn’t show up.

you know, although the dificulties, I whant to try to arrange a visit in moscow soon. but actually, I really don’t know if there is a point on doing this according to the fact you don’t even bother talking to me once a week for a few minutes…

I hope you had a nice birthday last week. I hope some day you will grow up and start thinking for yourself…  you realy dont need to be your mother no. 2, one is enough…

start looking for the truth!  you realy don’t wont to know it?? the internet is full with information, no one can hide from you. you just have to whant…

just another sad frustrating wednesday…

always await for you, my dearest Lilach.

aba